בכיתי אתמול. בכיתי כל כך הרבה. ראיתי אותו, והוא חייך אליי חיוך מלא פירסינגים, פתח אליי עיניים אדומות ואז החיילת צעקה עליו שימשיך ללכת. ואני נשארתי שם, קפואה, בוהה בדמותו המגמגמת וצהובת השיער מתרחקת. הרגשתי הקלה ואכזבה בעת ובעונה אחת. רציתי שהוא ישאר וידבר איתי, ושלא אהיה סתם עוד אחת מנפגעות האונס שלו, של החייכן המניאק הזה.
בכיתי אתמול, כי המדריכה שלי, האהובה שלי, האביב שלי, עזבה. זהו.
ובכיתי כי אבא שלי צפה מראש את היכשלותי בבגרות בהסטוריה, ובכיתי כי אמא הבריזה לי מהקפה שקבענו לטובת קפה עם אחותי, ובכיתי כי לשיז היה קשה וכי היא בכתה, ובכיתי כי לקטן וקומפקטי היה קשה, ובעיקר בכיתי כי התגעגעתי לבכות, וכי זה ניקה לי את הראש, וכי אחרי שהפסקתי, כאב הראש חלף ונשארה דממה, וישנתי.
אחרי 4 ימים ללא שינה- ישנתי.
בוקר עכשיו. וטוב לי, ואני מאושרת. אני מתרגשת קצת לקראת הנסיעה הערב בה אפגוש את סבו וסבתו של קטן. ואני שמחה שדודיי ובני הדודים שלי הגיעו ארצה בשלום, ואני מאושרת כי מחר כנראה ניסע לצפון, לבית החדש, לקהילה החדשה.
בוקר עכשיו,
וטוב לי.