קח את הנשיקה ושמור אותה בכיס.

שכבתי הלילה במיטה במשך 4 שעות ולא נרדמתי, אבל לא קמתי כי הבטחתי לו שאשאר תחת השמיכה כמו ילדה טובה. הייתי כל כך עייפה ומותשת!בפעם האחרונה שהבטתי בשעון היה כתוב בו 6:46. בשבע היא דפקה לי על הדלת כמו מטורפת וצעקה עליי לקום כי צריך לרוקן את המדיח. 

המדיח היה מלוכלך.

הפעלתי אותו וישבתי בסלון, מכורבלת בעצמי בתקווה שאירדם בטעות, אך היא התיישבה מולי והחלה להרצות לי שאני מטומטמת ואהבלה, שאני מתנהגת בבית כאילו אני אורחת, שאני אקום מהרהיטים שלה כי אני מטנפת אותם, כי כל האחים שלי מקיאים ומשלשלים כי אני הבאתי איזה וירוס מפגר (אפילו שאני היחידה שלא הייתה חולה בחצי השנה האחרונה), שאני לא עוזרת, לא מתקשרת, שאני לא חלק מהמשפחה יותר. 

לכי תזדייני אמא, טוב?

הלכתי לחדר שלי, לקחתי מחברת ועט והתחלתי לכתוב מילים שחורות על רקע של קוים אפורים. היא פתחה את הדלת, אך לא אמרה דבר פרט ל"החדר שלך מטונף. ממש כמוך. תעשי טובה, אל תפני אליי עד שהוא מסודר". זרקתי את העט והמחברת על הרצפה בעצבים, והיא קראה מהצד השני של הדלת "תיזהרי שלא אעניש אותך". אני לא בת פאקינג שש!

לא סידרתי את החדר.

ישבתי וניגנתי את השירים שאני מתכוונת לשיר באודישן ביום שני. הרגשתי שזה נשמע ממש טוב, ואפילו הקלטתי אץ עצמי מנגנת ושרה, וכשהקשבתי זה נשמע מצוין. הייתי מרוצה והמשכתי להתאמן, אלא שאז היא באה, עם כל השיער האפור צהוב שלה פרוע ברעמה ענקים סביב ראשה המקומט בעל הסנטר הכפול, כיווצה אליי עיניים כחולות רשעיות ואמרה "את מזייפת נורא. תעשי טובה, תלמדי את התווים לפ]ני שאת מחרישה את כל הבית".

לכי תזדייני אמא, טוב?!