כמה ימים טובים.
אנשים טובים.
אתמול הרגשתי קצת מקולקלת שלא נהניתי בגינה עם "הם" והפתרון שלי היה אלכוהול. גם היא עם האדום בשיער קצת מקולקלת. והיא עם הצהוב עצובה וחושבת. ושני האחרים..הם פשוט ישבו עם האייפון מביטים בתמונות ישנות, צוחקים על עצמם כשקטן מחייך לידם.
כמה שקט התמלאתי כשהגעתי הביתה, אפילו שלא היה רועש. השעה הייתה ככ מוקדמת שאפילו ציפורים עוד לא צייצו חזק ככ. אני לא יודעת מה הרגשתי. הרגשתי הרגשה לא בטיחותית. כאילו אני מסכנת את עצמי...
עכשיו אני מתוסכלת. ככלכך מתוסכלת...הבסיסט הבריז (שוב) המתופף בלחץ, ונשארתי עם פסנתרן נפלא ונהדר ותומך- ובכל זאת הוא לא הרכב של 3 נגנים. אני באמת לא יודעת מה לעשות..אני קצת מותשת. אני אולי שוקלת פשוט לוותר על החרא הזה ולהתמקד בדברים שהם החיים באמת.
לסיכום- אני מאושרת בצורה משונה, אבל מה זה משנה. לפחות מרוח לי חיוך מטופש ואדום כשאני רואה אנשים חדשים (קורה די הרבה לאחרונה).