קח את הנשיקה ושמור אותה בכיס.

העור שלי זוהר כבר כמה ימים תחת שמש זרה, הצורבת רגעים ורגשות שאפשר לתאר באלף מילים כעור בצבע שוקולדי משהו עם פסים לבנים בצורת בגדים. 

אתמול חשבתי הרבה, דבר ממנו נמנעתי מאז הגענו. את מחשבותיי ליוו הסרט של 1D והבכי המתרגש של אחותי.

ילדי קרסיק הם אולי הדבר הכי מתוק בעולם, וחבל שעוד יומיים אנחנו נוסעים ולא יהיה עוד עם מי לשחק דג מלוח ותופסת.. 

אני לא יכולה לחכות שנשכור כבר את הוואן וניסע לקנדה ואורגון.. אפילו בריצה הבוקר עצמתי עיניים ודמיינתי את רחובות פורטלנד סביבי. זה היה נעים וממלא געגוע. 

האמת שגעגועים לא תופסים חלק גדול מדי מהיומיום שלי, אולי כי אני לא נותנת. 

מצחיק שדווקא עכשיו אני כותבת כאן כאילו היה זה מכתב לחבר טוב.. זה לא ממנהגי. מעניין לחשוב למה.. אולי כי אין לי ממש עם מי לדבר על רגשות וחוויות. נו, טוב.