הזמן קורה מהר מדי, אני לא עומדת בקצב. במקום להחליק בעדינות מסחררת בין הצבעים, אני מאבדת שיווי משקל ונעלמת בין מריחות הגוונים של ציור מופשט.
רק לאחרונה חגגתי את הולדתי כאזרחית עצמאית במדינת ישראל, וכבר איבדתי את הצפון.
הבית של גב' אגור ריק והמפתח אצלי, אז סדר היום הוא בערך קפה לסיגריה למרכז העיר, לשבת בבר, לצחוק כשהחתיך התורן מסתכל. קפה, סיגריה, מי פה. סקס. לא יותר מדי הנאה מהאקט, בעיקר תפיחה לביטחון העצמי. מקלחת. סיגריה, קפה, לישון.
הלוואי ויכולתי לומר שאני עובדת, אבל משמרות מתבטלות על ימין ועל שמאל כי המצב הבטחוני שווה לזין של אימפוטנט.
אני לא מוכנה לבכות כשהם מתים. אני לא מוכנה לבכות כשחברים שלי כמו מתאיידים דרומה. לא מוכנה לבכות.
אני אמשיך לנהל את חיי. סופר, סיגריות, חברים משתנים. בירה פה ושם, ג'וני עם הטבחית בעבודה. סקס כמה שאפשר כי אני עפה מפה עוד חודש אז מה אכפת לי?
אני בעיקר מדברת שטויות.
אם למישהו יש יד מיותרת להושיט, אקח אותה, בבקשה, תודה.