|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
באמת? אני לא יכולה יותר.פשוט לא יכולה, לא יכולה, לא יכולה. אני ככ מתאמצת כבר שנים, וכולם שמים עליי זין, משתינים עליי בקשת. ה"חברה" שלי יוצאת עם האקס שלי (שאנס אותי, ד"א), קטן מבריז לי באופן קבןע ואין לי מה לומר כי זה תמיד מוצדק, ומה שיוצא מזה זה שבמקום להיות איתו אני נמצאת עם א1 וא2, שכל אחד מהם היה עושה אותי בשלל תנוחות ומקומות בלי לחשוב פעמיים בכלל. ואני לא רוצה אותם. אני לא רוצה, אני רוצה אותו, את קטן. אבל הוא עסוק. אז אני משתדלת לא להציק יותר מדי, ונכשלת. ואז הוא אומר לי את האמת- שאני תלותית. ואני לא יודעת למה, אני שונאת לשמוע את זה. ואמא אומרת לי שאני נראית כמו זונה ומתנהגת בצורה שטחית ואידיוטית. אומרת שאפסיק לבכות ששמים עליי זין, כי ברור שזה המצב. גם היא הייתה משתינה על מישהי שמתנהגת בטמטום וגועל כזה. אפי בוכה בגלל שהיא לא מצליחה להכין חביתה, ואיכשהו זה נהיה אשמתי שהיא בוכה, כי החביתות נהרסות בגלל שאני בחדר שלי מתאמנת להופעה שאני צריכה לתת ביום ראשון, ואני חוטפת על זה כאפה.
אין לי כוח. לא רוצה יותר. לא רוצה יותר להשלים עם כל השטויות של כולם, לא רוצה להגיד שלום לכל מני זונות מכולת שאמורות להיות חברות שלי ברחוב ולזכות באיזה מן הנהון מוזר והתעלמות כללית. לא רוצה יותר להקשיב לעצות של כולם ולהגיד לו את מה שאני חושבת, כי אני סתם מכניסה אותו למצברוח רע, וזה לא עוזר בכלל. ותכלס? ממש לא אכפת לי שאבא שלו עובר לגור באוהל עוד מעט, ושהוא רוצה קצת זמן איכות עם הילדים שלו. שילך אבא שלו להזדיין מבחינתי. אמרת שתבוא? בוא. תגיד לאבא שלך שקבעת דברים מראש. אני לא אומרת את זה כי אני תלותית, אני אומרת את זה כי זה מעצבן אותי שאתה לא עכבי ולא עומד מאחורי הדברים שלך. באמת שנמאס לי כבר. נמאס לי שאני לא יודעת מה קורה בתכלס, ביומיום, כי כולם משנים את דעתם ולכולם צצים דברים ברגע האחרון.
אין לי כוח יותר, באמת. יש ככ הרבה דברים קטנים שמתווספים ומתווספים, ואני מרגישה שאני הולכת להתפוצץ.
אנשים, קחו את עצמכם בידיים! די כבר לשחק משחקים. אם אתם מתחייבים למשהו, תעמדו בו. למה שאלת אותי אם זה בסדר מבחינתי שתתקרבי אליו? גם ככה לא אכפת לך. אז למה? למה אמרת לי שסבבה, אין בעיה. בשביל מה? בשביל שזה יכאב יותר כתגידי לי שאתם ביחד? את והבנזונה הכלב שיישרף שלך.
אני רוצה סיגריה.
| |
משחק תפקידים כואבות לי הלחיים מלחייך בשביל כולם,וכואב לי הלב מלאהוב אותם. העפעפיים שלי כבדים מדי, וסוגרים עליי את העולם. אני לא רואה כלום. אני רק יודעת. אני יודעת שאם אני לא אהיה שמחה, חמה, חייכנית ואוהבת בשבילם, לא באמת תהיה סיבה אמיתית ל..איך לומר..? לי.
כואב לי הגרון מלעצור את הבכי, ושורפות לי העיניים מעיפרון שחודר עם דמעות. כואבות לי האצבעות מהקשת הפאקינג סיסמא המזדיינת לכלמני אתרי אינטרנט רק בשביל לראות אם הוא אולי מחובר, כי אין דבר אחד בעולם כרגע שאני צריכה יותר ממנו. ואי אפשר. אי אפשר כי הוא 3,300 ק"מ ממני. ואי אפשר כי סבא שלו רוצה אותו, וכי הוא בחופש, וכי יש לו דברים יותר מהנים לעשות מלדבר איתי כרגע. בכל זאת, הולנד בשבילו זה כמו אוסטרליה בשבילי.
אין לי כוח. הלוואי שייגמרו כבר הדמעות.
|
נכתב על ידי
Professional Dreamer
,
2/7/2012 20:49
בקטגוריות אעא!, בלבול, העט השחור, עזבו אותי., משפחה, קטן וקומפקטי, שנייה להרגע, פסימי, שחרור קיטור, Tears and sadness
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
מוציאה לי את החשק היא משגעת אותי כל כך הרבה יותר משהיא מדמיינת.
שכבתי הלילה במיטה במשך 4 שעות ולא נרדמתי, אבל לא קמתי כי הבטחתי לו שאשאר תחת השמיכה כמו ילדה טובה. הייתי כל כך עייפה ומותשת!בפעם האחרונה שהבטתי בשעון היה כתוב בו 6:46. בשבע היא דפקה לי על הדלת כמו מטורפת וצעקה עליי לקום כי צריך לרוקן את המדיח. המדיח היה מלוכלך. הפעלתי אותו וישבתי בסלון, מכורבלת בעצמי בתקווה שאירדם בטעות, אך היא התיישבה מולי והחלה להרצות לי שאני מטומטמת ואהבלה, שאני מתנהגת בבית כאילו אני אורחת, שאני אקום מהרהיטים שלה כי אני מטנפת אותם, כי כל האחים שלי מקיאים ומשלשלים כי אני הבאתי איזה וירוס מפגר (אפילו שאני היחידה שלא הייתה חולה בחצי השנה האחרונה), שאני לא עוזרת, לא מתקשרת, שאני לא חלק מהמשפחה יותר. לכי תזדייני אמא, טוב?
הלכתי לחדר שלי, לקחתי מחברת ועט והתחלתי לכתוב מילים שחורות על רקע של קוים אפורים. היא פתחה את הדלת, אך לא אמרה דבר פרט ל"החדר שלך מטונף. ממש כמוך. תעשי טובה, אל תפני אליי עד שהוא מסודר". זרקתי את העט והמחברת על הרצפה בעצבים, והיא קראה מהצד השני של הדלת "תיזהרי שלא אעניש אותך". אני לא בת פאקינג שש! לא סידרתי את החדר.
ישבתי וניגנתי את השירים שאני מתכוונת לשיר באודישן ביום שני. הרגשתי שזה נשמע ממש טוב, ואפילו הקלטתי אץ עצמי מנגנת ושרה, וכשהקשבתי זה נשמע מצוין. הייתי מרוצה והמשכתי להתאמן, אלא שאז היא באה, עם כל השיער האפור צהוב שלה פרוע ברעמה ענקים סביב ראשה המקומט בעל הסנטר הכפול, כיווצה אליי עיניים כחולות רשעיות ואמרה "את מזייפת נורא. תעשי טובה, תלמדי את התווים לפ]ני שאת מחרישה את כל הבית".
לכי תזדייני אמא, טוב?!
| |
אושר ואושר :-) בכיתי אתמול. בכיתי כל כך הרבה. ראיתי אותו, והוא חייך אליי חיוך מלא פירסינגים, פתח אליי עיניים אדומות ואז החיילת צעקה עליו שימשיך ללכת. ואני נשארתי שם, קפואה, בוהה בדמותו המגמגמת וצהובת השיער מתרחקת. הרגשתי הקלה ואכזבה בעת ובעונה אחת. רציתי שהוא ישאר וידבר איתי, ושלא אהיה סתם עוד אחת מנפגעות האונס שלו, של החייכן המניאק הזה.
בכיתי אתמול, כי המדריכה שלי, האהובה שלי, האביב שלי, עזבה. זהו. ובכיתי כי אבא שלי צפה מראש את היכשלותי בבגרות בהסטוריה, ובכיתי כי אמא הבריזה לי מהקפה שקבענו לטובת קפה עם אחותי, ובכיתי כי לשיז היה קשה וכי היא בכתה, ובכיתי כי לקטן וקומפקטי היה קשה, ובעיקר בכיתי כי התגעגעתי לבכות, וכי זה ניקה לי את הראש, וכי אחרי שהפסקתי, כאב הראש חלף ונשארה דממה, וישנתי. אחרי 4 ימים ללא שינה- ישנתי.
בוקר עכשיו. וטוב לי, ואני מאושרת. אני מתרגשת קצת לקראת הנסיעה הערב בה אפגוש את סבו וסבתו של קטן. ואני שמחה שדודיי ובני הדודים שלי הגיעו ארצה בשלום, ואני מאושרת כי מחר כנראה ניסע לצפון, לבית החדש, לקהילה החדשה. בוקר עכשיו,
וטוב לי.
| |
יאללה כבר ברצינות זה קורה שוב?נמאס לי להלחם. תורו עכשיו.
Anger is a short madness- Horace
| |
לילה עמוס מחשבות היה כל כך כיף. שיחקנו פול, ואפילו שהוא יותר טוב ממני הרגשתי שהשתפרתי. חוץ מזה, שרק ההנאה בלהביט בו מתכופף, מכוון, מתרכז, לועס את המסטיק לאט לאט, ופתאום באם! הכדורים עפים לכל עבר על השולחן- זה מספיק בשבילי. אני מסוגלת לשבת ימים ורק לצפות באושר שלו, בחיוך הזה שחושף את שיניו הלבנות כשהכדורים נבלעים בחורי המשטח הירוק. כשסיימנו לשחק, הלכנו לאורך פסי ברכבת הישנה, ואני הרגשתי שאני רוצה למשוך את הצעדה הזו לנצח. ואז..אני לא יודעת מה קרה, אבל פתאום הרגשתי שאין אדמה מוצקה תחת רגליי. פחדתי, וחשבתי שמזל שהוא פה, כי אני צריכה שיחה איתו. על רקע מחשבותיי שהתבלגנו והסטלתו (מלשון סלט) נהלנו שיחה על שעות שינה ובעיות שינה, ואיך מטפלים בהן, ולפני שאני יודעת מה קורה הוא אומר לי "אני חושב שאלך הביתה, להתקלח ולישון." הרגשתי כאילו בועטים בי. הנה זה שוב קורה, אני צריכה אותו והוא לא פנוי, לא יכול, אולי אפילו לא רוצה..? ושוב, זה לא באשמתו. זה "נוירולוגי". ועכשיו מה? שאתן לו לראות את הדמעות שכל השיחה אני שומרת בעיניים? לא. אך הן כמעט פרצו, ולכן, נשקתי לו ובירכתי לילה טוב, ובערך ברחתי. חציתי את הרמזור באדום ועד שהגעתי למדרכה השנייה כבר היו לי שבילים שחורים של דמעות ואיפור. הבטתי לשמיים, ודיברתי אל בורא עולם, ואמרתי לו "למה אתה לא נותן לו פאקינג לישון? מה הוא עשה לך רע? הוא לא מאמין, זאת פאזה, אני לא צריכה לומר לך את זה. וזה לא משנה, כי אני מאמינה בשביל שנינו". הדמעות זלגו, ואני הרגשתי מאניה דיפרסית, משוגעת, אהבלה, מדברת אל השמיים ומייללת.. הרגשתי שאני מאבדת שליטה, ולא ידעתי למה. "לא יודעת". שתי מילות המפתח להרגשה שלי לאחרונה. לא יודעת מה עובר עליי, לא יודעת למה, ולא יודעת אם אכפת לי. אני חושבת שכן..אני די בטוחה. רציתי חיבוק. אם לא ממנו, מאמא. כמה זמן לא רציתי חיבוק מאמא..התקשרתי לי' ואמרתי לה שאני צריכה אותה..וכשהגעתי הביתה הלכתי ישר לחדר העבודה של אמא, בתקווה שכשתראה את הדמעות תקום ותחבק אותי (אפילו שבסתר לבי ידעתי שזה לא יקרה). באופן מפתיע (not) היא לא שמה לב, גם לא כשאמרתי היי. היא הייתה עסוקה בללמד אותה מ"מ. התקשרתי אליו, להתנצל על שברחתי, וניסיתי להפסיק את הדמעות, אך כשענה, הוא מייד שם לב.הוא שאל שאלות שהשתוקקתי לענות עליהן, אך לא יכולתי. גם כי לא ידעתי, וגם כי לא רציתי קשר טלפוני, אלא קשר פיסי..אמיתי. וזה לא התאפשר, כי הוא היה ככ עייף..הוא בערך התפרק קודם, על הפסים. באותם רגעים שנאתי את בעיות השינה שלו יותר מכל. אבא יצא החוצה וראה אותי בוכה, אך לא אמר דברץ אחרי כמה דקות חזר פנימה. נכנסתי אחריו, חשבתי לדבר איתו אך עד שנכנסתי ראשון כבר היה קבור באתרי חדשות ובורסה. כששמעתי את השער נפתח, וידעתי שי' היא שפתחה אותו, שמחתי כ"כ. רצתי אליה, ובכיתי עליה. שמחתי שהיא שם, אבל גם היה לי עצוב שאמא, והוא, וש', ואבא..איפה הם? הם האנשים כביכול הכי קרובים אליי, אבל כשקשה לי, כשאני קצת צריכה עזרה, הם לא שם להלחם עליי.מי שכן שם, זאת חברה מקסימה וחמודה, עם שילוב של רצון שיאהבו אותה ורצון לעזור ולאהוב. היא נלחמת עליי יותר מההורים שלי, יותר מהחבר שלי, יותר מהחברה הכביכול הכי טובה שלי..איפה כולם, כל אלה שאני תמיד שם בשבילם? אינם.
ישבנו קצת בחוץ, אני וי', ואז אמא הופיעה בדלת וזרקה "פנימה, עכשיו." עצבני ועוקצני, וחזרה פנימה. חיבקתי את י' והודיתי לה, אמרתי לה שהיא יכולה לחזור הביתה עכשיו, ונכנסתי פנימה. אמא הורתה לי לשבת, ונעמדה מולי. "מה קרה?" היא שאלה בקרירות. עניתי את האמת, שאני לא יודעת. היא צעקה עליי לא לשקר, ועניתי שאני לא משקרת. אז התנהל דיון בו היא לא נתנה לי לסיים משפטים, הסבירה לי מה אני מרגישה וחושבת, וכמובן- הפכה את עצמה לקרבן. אפקטיבי? Not so much. היא שאלה למה חיכיתי לה ולא דיברתי עם אבא. עניתי שאני לא רוצה לדבר איתוף כי חוץ מזה שאני כנראה הבת שלו, אני לא מרגישה אליו שום קשר. ואז נזכרתי שהוא שומע הכל. אופס..:\ הוא הצטרף לשיחה. הוא ואמא אמרו דברים כן ולא נכונים, ובעיקר דיברו לא לעניין. אמרו שאני מלודרמטית, חסרת גבולות, רגישה מדי, קצת חיה בבועה, לא עקבית, עד כאן הכל נכון. לא נכון שאני מופקרת, חסרת אחריות, טיפשה, מגוחכת, מופרחת, פסיכית..כל זה קצת הרבה פחות נכון. לא שזה משנה, כי מה שניסיתי לומר להם הוא שאני לפעמים פשוט רוצה הורים שיהיו הוריים. אמרתי לאמא שאינ מרגישה שלא אכפת לה ממני בכל מני מובנים. התשובה שלה: יש לך מושג בכלל כמה אני משקיעה במציאת בית ספר שם, בבית החדש, שיהיה לך טוב, ושיעמוד בסטנדרטים שאני חושבת שטובים לך? כמה אני עובדת עבודה שחורה מאחורי הקלעים, רק כדי שלך יהיה טוב?" התשובה החצופה שלי לזה: אני מעריכה את זה. הכל טוב ויפה, רק שזה לא כל מה שאמאהות אמורות לעשות. את רוצה פרס 'האמא הטובה ביותר' על זה? את לא תקבלי אותו, כי בשביל להיות אמא צריך גם להיות אימהית. לא אמא ש'כשאגדל אבין' כמה שהייתה טובה. לפעמים אני רק צריכה שתהיי חמה ואוהבת כשקשה לי ולא תצעקי עליי ותקללי אותי, תגידי לי שאני משקרת.במקום לתקוף אותי תחבקי אותי. את ואבא.. שניכם מצפים ממני להעריך דברים שאתם מסתירים ממני, ולא נותנים לי להרגיש שאתם ההורים שלי. אז אני מבינה שאתם לא כאלה,, טיפוסים חמים ואוהבים, הוריים..אבל זה מה שאני אומרת לך. שבזה אני צריכה עזרה". היא נעמדה בעצבים ואמרה "את צודקת! אני אמא רעה ונוראה, ואבא שלך אכזרי. (שוב היא הופכת את עצמה לקרבן) מה את רוצה ממני עכשיו?" היא הלכה וטרקה את דלת השירותים אחריה. "אז מה הטעם לדבר בכלל?" צעקתי אחריה. היא ענתה "באמת מה הטעם?"
הלכתי למטבח והתקשרתי אליו. אמרתי לו שאני לא בסדר, אבל אני אהיה בסדר. ותודה שהוא דואג לי. אמא הופיעה במטבח ובידה גליל טישו. "הלכתי להביא לך נייר לקנח את האף, אבל הלכת." היא חייכה אפילו שהיו לה דמעות בעיניים. הגוש בגרוני התחזק, והתחלתי לבכות. היא חיבקה אותי, ואמרה: בסופו של דבר, כולנו משוגעים, ומה שנשאר לנו זה ללמוד איך לחיות עם עצמנו." ואז היא החליפה ון דיבור ואמרה "וואי, את לא מבינה איזה בתים יפים אני ואבא ראינו היום עם האדריכלית. אני חושבת, שבסופו של דבר, הכי חשוב שבנאדם יבנה לעצמו את הבית, ולא שיבנו לו את הבית שלו (אני חושבת שבית זאת מטאפורה לחיים)."
ואני חשבתי..איזה מזל יש לי.
| |
קצת אני, ללא סוכר אנלא צריכה שפאקינג תצפה לי את החיים בסוכר, תייפה לי את המציאות. כאילו אני לא מכירה את החרא הזה מקרוב קרוב.הכנסת אותי לכזה מן מצב רוח..כמו גלידת שוקולד מריר מריר, ללא סוכר. לא טעים ולא מגרה. רק השמנות אוכלות ממנה, כי הן לא צריכות את השומן שבגלידה- יש להן מספיק. (כמוני) לו הייתי קינוח..? אני לא אהיה קינוח, כי אף אחד לא רוצה לקנח בי, אני לא משאירה טעם מתוק בפה. אני משאירה שביל של דמעות, קצת נקיפות מצפון ובעיקר הרבה מצברוח רע. ואם בכל זאת, אז כנראה הייתי קינוח דיאטתי, כזו מן גלידה מרירה ללא סוכר. אולי נראית טוב, אבל בפנים הכל איכס אחד גדול.
| |
עליות ומורדות הבוקר קמתי מהמיטה אחרי לילה לבן נוסף, והרגשתי שלא משנה איזה בגד אשים על עצמי, אני איראה רע. רופסת כזו, מגעילה. לו היה בי האומץ לקרוא לעצמי בשמות שבאמת כואבים, מן הסתם הייתי אומרת שהרגשתי שמנה.אבל כבר אין לי כוח להקיא, ואין לי כוח לכדורים. אין לי כוח לבריחות מהבית כדי להעסיק את עצמי במשהו מלבד הרעב שאוכל אותי כבר ימים. נמאס לי לאכול ולהקיא. נמאס לי להיות נחמדה, ולנסות לרצות. נמאס לי להיות מחויבת, ונמאס להיות חייבת. מצד שני.. אני רוצה יחס ואהבה, אני רוצה משיכה ביני לבינו, שיאהב אותי יותר מכל האחרים למרות כל הפאקים שבי. אני רוצה להקיא, להרעיב את עצמי, לחזור שוב לרקוד ולשכוח מהבית, מהמשפחה שאני צריכה לשמור ולהאכיל. אני רוצה לבזבז את הכסף שאני מרוויחה על סיגריות ועל סמים. אני רוצה להיות זנותית פה ושם, לחתוך ולבכות שקשה לי. אולי אם אקיא וארעיב את עצמי, אנשים מסביב יבינו. אני רוצה לכאוב כאב מוחשי. אני רוצה ליפול על הברכיים, נפילה שתשאיר צלקת. לא רוצה פאקינג אונס שיפיל אותי מבפנים וישאיר אותי משותקת לכל מגע של חום ואהבה. אני רוצה לכאוב כאב מוחשי. פיזי. גם אם זה לא בסדר, לפחות זה קצת יעזור.
"Hit me. I'm serious, I can't feel anything, hit me! Again, do it harder! I can't feel anything, this is so awesome!"- מהסרט 13
| |
אלימות (פוסט 21)
העולם זז לי מצד לצד, וזרח בגוונים של ירוק, צהוב, סגול וורוד. ניסיתי לרוץ, אבל הרגשתי שהשמלה הקצרה קצרה שלי עפה סביב רגליי והעקב 11 סנטימטר לא הקלו עליי. קשה לרוץ כשאת מרחפת. ובכל זאת, רצתי. כל כמה שניות בדקתי במסך הפלאפון מה השעה. הייתי צריכה להיות בבית כבר לפני 30 דק'..הגברתי את קצב הריצה.
כשהגעתי הביתה, התקשיתי להכניס את המפתח בחור המנעול, ואז עברו מספר רגעים בהם לא הצלחתי לסובב את המפתח מפני שידיי רעדו. ואז, הדלת סופסוף נפתחה, ומעדתי פנימה. התיק שלי נפל, ותוכנו נשפך סביבי. ליפסטיק, קונדומים, שקית של חומר, שני זוגות תחתוני חוטיני, חזיה, בקובוק של אבסולוט, קופסאת סיגריות מרופטת ושלוש סיגריות נובלס התגלגלו על הרצפה. אספתי הכל במהירות לתיק וסגרתי אותו. הייתי על ברכיי, ואז הרגשתי כאילו עוברת דרכי חרב, כמו בסרטי ילדים, דרך החזה אל הגב והחוצה. רק שזו לא הייתה חרב, אלא הרגל של אבי היקר, שבסה"כ בעטה בי. יללתי בכאב, והוא בעט בי שוב. "עופי מפה." הוא אמר בקול תקיף. יללתי שוב "עכשיו!" הוא צרח, ואני קמתי ויצאתי מהבית.
הלכתי ברגל חזרה למרכז העיר, התקשרתי ליזיז שלי והוא אמר לי לבוא לכיכר בה נפגשנו תמיד. כשהגעתי לשם, הייתה במקום ניידת, ושלושה שוטרים הרחיקו אנשים מסוממים ושיכורים מפינת הכיכר. התקרבתי ממאחורי השיחים, והסתכלתי לראות על מה כל המהומה. חברתי הטובה שכבה שם על הרצפה, לצד היזיז שלי. מהר מאוד היא כוסתה בשקית או שמיכה, אני לא בטוחה. את היזיז העלו על אלונקה והכניסו לאמבולנס. ברחתי משם בריצה. ירדו לי מהעיניים דמעות אבל לא הרגשתי שאני בוכה. הכל הפחיד אותי כל כך, הכל איים עליי. עשיתי את דרכי לדירה של חבר טוב שלי, וטיפסתי במדרגות בריצה. דפקתי ודפקתי, ולא הייתה תשובה. קיללתי ויצאתי חזרה לרחוב, הדלקתי סיגריה ונשענתי על השער לדירה. חבורת נערים ונערות שיכורים התקרבו אליי. כמה מהם החלו לשרוק, ואחד דאל "יש לך אולי סיגריה?" פישפשתי בתיקי, וזרקתי לעברו נובלס אחת. "נובלס? בחורה זולה." הוא אמר, וחבריו צחקו. "יש לך בעיה?" אמרתי. "אתה לא רוצה, לא צריך. אבל אל תעביר ביקורת." הקול שלי היה רפוי ולא מאיים, עייף כזה. "הופה, הופה! תראו מה זה, זונת רחוב מלוכלכת יצאה עליי פה עכשיו!" הוא צחק בקול רם. רציתי לצעוק עליו שיקרא למישהי אחרת זונה, אך במקום זאת שרקתי את הסיגריה על הרצפה, דרכתי עלייה והלכתי. "בואי הנה, לאן את הולכת?" הוא קרא אחרי. לא עניתי. הוא ועוד כמה מחבריו, אני לא בטוחה כמה, התקרבו אליי והקיפו אותי. לא פחדתי, אבל הרגשתי רע. כאילו אני הולכת להקיא. ואז הם החלו לבעוט בי. לקלל אותי, לירוק עליי, לצעוק, לבעוט, להכות. לבסוף הוא אמר לחבריו שילכו, ואני נשארתי שוכבת על הרצפה, רועדת מקור ומרגישה את הריחוף שהחומר סיפק נעלם. הוא הניח את רגלו נעולת האדידס על הסנטר שלי ואמר "איתי לא מתעסקים, שומעת? זונה!" הוא דרך חזק, והסנטר שלי השמיע סאונד "קליק" משונה וכאב נורא. שמרתי על שקט, על אף שליבי צרח.
| |
| כינוי:
Professional Dreamer מין: נקבה תמונה |