|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
כל כך חזק
אני רוצה לבכות. לצעוק. כל כך פאקינג חזק.
אני רוצה אותם ולא מגיע לי אף אחד.
פרפר וציפור, וברגע שיגלו את הכנפיים שלהם- שניהם יעופו ואני אהיה אבן מתגלגלת על מדרכות ריקות עם ריח של עלים
| |
מילים של צו ראשון
אני לא יכולה להרים את הראש, כי בין השטויות שכחתי איפה זורחת השמש
שאון, התערטלות. גילופין, וגהירה, ולהיגה, ופולמוס, ולבלר.
| |
גן שקמים
תהיות נערמות סביבי. אני כהר עירום של שאלות, כנה מדי בשביל להגן על עצמי, ושקרית מדי בשביל לקבל תשובות.
| |
עננים ורודים
יש לי מחשבה צפופה, אבל אני לא חושבת כלום.
אני רק לובשת ג'קט ג'ינס דהוי ומקווה שמישהו יסתכל עליי ויחשוב מחשבות דהויות פחות.
אם הייתי פרפר, היה לי יותר טוב?
| |
כמו כולן
נתאהב בלילה קיצי, וכך תתחיל רומנטיקה עדינה מופלאה
אני רוצה להתאהב מחדש, באביר על סוס לבן שייקח אותי רחוק,
כי כרגע קצת מתחשק לי למות.
| |
אני משתקפת בשקוף הזה, שהוא אני. איך זה בכלל הגיוני אני שואלת, אפילו שהתשובה פשוטה- זה לא.אני משתגעת מהשקוף הזה! ככ ריק. יש בו משהו טפשי, וגוונים של צביעות ושקרים. אני משתקפת בו, כך נראה לי, כי מתחת לאודם ועיפרון, יש רק תווי פנים רגילים. אני לא יפה יותר, או יותר מיוחדת ומי שאומר אחרת משקר ואני לא רוצה לשמוע. אל תעלי לי את הציפיות, דני בבקשה. אל תגידי לי דברים שאני רק ארצה לשכוח כי אני לא רואה אותם כשאני מסתכלת במראה. אני לא רוצה לטבוע בים של דמעות כמו אליס, שרק רצתה לעבור בדלת לחלום, גם אם החלום שלה משוגע מעט
| |
להיות עם חופשי בארצנו
הוא בא ומעיר אותי.
הוא אומר לי "אהובה? בואי, יש אזעקה. צריך לרדת למקלט".
אני לא מאמינה תחילה, ואז אני שומעת. אני קמה ולוקחת את היד המושטת לי, ואנו יורדים יחד.
דקה או שתיים מאוחר יותר, אבי אומר ששמע פיצוץ, וכולנו מתיישבים בסלון להאזין לרדיו, לשמוע היכן פגע הטיל.
זאת לא פעם ראשונה שאני יורדת למקלט, שאני שומעת אזעקה, שהחשש מי ייפגע חודר.
אבל זאת הפעם הראשונה ששומעים אותה כאן, בבית.
אמא בוכה ואומאת שזה מעלה לה את כל הזכרונות ממלחמת יום כיפור. סבתא נלחצת ופוחדת לסוע הביתה. אחותי הקטנה בוכה בהסטריה, ואפילו קטן נלחץ.
כולם מדברים על המלחמה. שואלים אותי אם יש לנו מסיכות, אם יש מקלט, אם יש ויזה לאמריקה ואוסטרליה למקרה ש.
חלמתי הלילה על המלחמה שהייתה כשגרנו בצפון, והתפנינו לירושלים.
אבא היה במילואים, אנחנו ישנו במקלט והמסכות היו בהיכון עד שעברנו.
הפחד מאז חוזר אליי, לא משנה כמה אני מנסה להדוף אותו.
אנחנו שוב במלחמה?
| |
צריכה עזרה!
אז חגגנו 9 חודשים. אני בתומי חשבתי שיש לזה משמעות נחמדה שכזאת, אמון וכאלה. אני לא סגורה כמה הוא הסכים איתי, בהתחשב בעובדה שיום אחרי זה הוא התנשק עם מישהי אחרת.
כאילו, היא נישקה אותו, והוא מיד קם והלך. כאילו, הוא נישק אותה חזרה לשלוש שניות בערך, ואז הלך. כאילו, הוא בכלל היה שיכור ומסטול ולא זוכר מה קרה אבל חבר סיפר לו.
תלוי מתי שואלים, אתם מבינים.
זאת רק נשיקה, אני יודעת...זה לא ביג דיל..אבל האמת? ממש נפגעתי מזה..
זה מפגר והכל, אבל אני מרגישה שאני לא ממש יכולה לסמוך עליו כרגע..ואני לא יודעת מה לעשות.
אני מרגישה טיפשית ודי אהבלה, כי האמת היא שאני כנראה צריכה לזרוק אותו ולהמשיך הלאה, מליון דגים בים וכאלה, פרטנר אמין וכו'.
אבל העוד יותר אמת היא, שיש שני צדדים לאמת. ואפשרת אחת היא האפשרות שתיארתי קודם. והאפשרות השנייה?
האפשרות השנייה היא לסלוח לו, להבין שהוא טעה, ושכולם טועים. שזה לא ביג דיל, גם אם זה כן, ושהאהבה תנצח וכו'.
אני..לא יודעת מה לעשות.
| |
היום בו העט השחור אבד
מבחן בתולדות, לימודים עד 18:30, בוחן במתמטיקה, בוחן בלשון. שלוש שעות הסטוריה בלי הפסקה, המנעול של הלוקר נתקע, אין לי אוכל ואני סופר רעבה, לא הייתי עם קטן לפרק זמן ראוי כמעט שבוע אולי אפילו יותר, דולי מתקשר כבר פעם שלישית היום, ואני לא יודעת מה לעשות כי קטן מקנא, אמא כועסת, יש מליון דברים לעשות, אני מתה שכבר יהיה ערב ואני אוכל להיות עם קטן אך ורק ובלבד, בלי אחים שלי ואחות שלו, הורים מדיחים ועניינים, אבל יש המון זמן לחכות עד אז.
ואני לא מוצאת את העט השחור שלי!
אמן שיהיה כבר ערב!
| |
אח שלי הקטן משחק בחדר, וזה כל כך יפה בעיניי
"רבתי עם תפוח אדמה,בעצם עם שני תפוחי אדמה. הם רק דימוי חבל כי לו היו באמת תפוחי אדמה לא הייתי רבה אתם." -מאיה בז'רנו
צ'ופק משחק בחדר בלגו, וזה כל כך אידיאלי איך שהוא מדבר לעצמו, ועושה את הקולות של הרכבות והאווירונים במשחק. ואני בסלון, נכשלת בניסיון לשמור על קור רוח מול ההורים, כועסת ופוחדת שצ'ופק ישמע את הריבים. ריבים שמרגישים כמו דיון בין חירשים, דיון בין תפוחי אדמה. לפעמים אני אוטמת אוזניים, מנסה לשמור על שקט.
| |
תולעת
כואב לי.אני רוצה אותה בחזרה, אני מתגעגעת אליה. ועם זאת, המחשבה עליה הופכת למחשבה עליו, ואני לא מסוגלת לשאת מחשבה זאת. ראיתי תמונה שלו במצלמה של ישי, והרגשתי כאילו שורטים לי את העיניים. ככ קשה לי לשמור על קרירות, להעמיד פנים שלא אכפת, שזה מאחורי, שהתגברתי. שאני לא פוחדת ככ לצאת לתחנת אוטובוס, או לעיר. העברתי תמונה מהר, וחייכתי אל ישי, מחמיאה לו על יכולות הצילום שלו. אני מתגעגעת לילדת חיפושיות שאוהבת לצחוק, שמבינה ואכפתית, שעושה מאמצים ככ גדולים להשתפר ומצליח לה, גם אם היא עוד לא מרגישה את זה..
הזונה אומרת שאני צריכה לרדת במשקל, שאולי צום יעזור. אני לא רוצה לצום..לא רוצה להיכנס לכל החרא הזה.
"כשמישהו בוכה, הדבר האציל לעשות, כמובן, הוא לנחם אותו. אך אם מישהו מנסה להסתיר את הדמעות שלו, יכול להיות שאצילי יותר להעמיד פנים אינך רואה אותם" -למוני סניקט
אני לא באמת מסכנה. אני סתם גורמת לעצמי להישמע כזאת
| |
באמת?
אני לא יכולה יותר.פשוט לא יכולה, לא יכולה, לא יכולה. אני ככ מתאמצת כבר שנים, וכולם שמים עליי זין, משתינים עליי בקשת. ה"חברה" שלי יוצאת עם האקס שלי (שאנס אותי, ד"א), קטן מבריז לי באופן קבןע ואין לי מה לומר כי זה תמיד מוצדק, ומה שיוצא מזה זה שבמקום להיות איתו אני נמצאת עם א1 וא2, שכל אחד מהם היה עושה אותי בשלל תנוחות ומקומות בלי לחשוב פעמיים בכלל. ואני לא רוצה אותם. אני לא רוצה, אני רוצה אותו, את קטן. אבל הוא עסוק. אז אני משתדלת לא להציק יותר מדי, ונכשלת. ואז הוא אומר לי את האמת- שאני תלותית. ואני לא יודעת למה, אני שונאת לשמוע את זה. ואמא אומרת לי שאני נראית כמו זונה ומתנהגת בצורה שטחית ואידיוטית. אומרת שאפסיק לבכות ששמים עליי זין, כי ברור שזה המצב. גם היא הייתה משתינה על מישהי שמתנהגת בטמטום וגועל כזה. אפי בוכה בגלל שהיא לא מצליחה להכין חביתה, ואיכשהו זה נהיה אשמתי שהיא בוכה, כי החביתות נהרסות בגלל שאני בחדר שלי מתאמנת להופעה שאני צריכה לתת ביום ראשון, ואני חוטפת על זה כאפה.
אין לי כוח. לא רוצה יותר. לא רוצה יותר להשלים עם כל השטויות של כולם, לא רוצה להגיד שלום לכל מני זונות מכולת שאמורות להיות חברות שלי ברחוב ולזכות באיזה מן הנהון מוזר והתעלמות כללית. לא רוצה יותר להקשיב לעצות של כולם ולהגיד לו את מה שאני חושבת, כי אני סתם מכניסה אותו למצברוח רע, וזה לא עוזר בכלל. ותכלס? ממש לא אכפת לי שאבא שלו עובר לגור באוהל עוד מעט, ושהוא רוצה קצת זמן איכות עם הילדים שלו. שילך אבא שלו להזדיין מבחינתי. אמרת שתבוא? בוא. תגיד לאבא שלך שקבעת דברים מראש. אני לא אומרת את זה כי אני תלותית, אני אומרת את זה כי זה מעצבן אותי שאתה לא עכבי ולא עומד מאחורי הדברים שלך. באמת שנמאס לי כבר. נמאס לי שאני לא יודעת מה קורה בתכלס, ביומיום, כי כולם משנים את דעתם ולכולם צצים דברים ברגע האחרון.
אין לי כוח יותר, באמת. יש ככ הרבה דברים קטנים שמתווספים ומתווספים, ואני מרגישה שאני הולכת להתפוצץ.
אנשים, קחו את עצמכם בידיים! די כבר לשחק משחקים. אם אתם מתחייבים למשהו, תעמדו בו. למה שאלת אותי אם זה בסדר מבחינתי שתתקרבי אליו? גם ככה לא אכפת לך. אז למה? למה אמרת לי שסבבה, אין בעיה. בשביל מה? בשביל שזה יכאב יותר כתגידי לי שאתם ביחד? את והבנזונה הכלב שיישרף שלך.
אני רוצה סיגריה. 
| |
מוציאה לי את החשק
היא משגעת אותי כל כך הרבה יותר משהיא מדמיינת.
שכבתי הלילה במיטה במשך 4 שעות ולא נרדמתי, אבל לא קמתי כי הבטחתי לו שאשאר תחת השמיכה כמו ילדה טובה. הייתי כל כך עייפה ומותשת!בפעם האחרונה שהבטתי בשעון היה כתוב בו 6:46. בשבע היא דפקה לי על הדלת כמו מטורפת וצעקה עליי לקום כי צריך לרוקן את המדיח. המדיח היה מלוכלך. הפעלתי אותו וישבתי בסלון, מכורבלת בעצמי בתקווה שאירדם בטעות, אך היא התיישבה מולי והחלה להרצות לי שאני מטומטמת ואהבלה, שאני מתנהגת בבית כאילו אני אורחת, שאני אקום מהרהיטים שלה כי אני מטנפת אותם, כי כל האחים שלי מקיאים ומשלשלים כי אני הבאתי איזה וירוס מפגר (אפילו שאני היחידה שלא הייתה חולה בחצי השנה האחרונה), שאני לא עוזרת, לא מתקשרת, שאני לא חלק מהמשפחה יותר. לכי תזדייני אמא, טוב?
הלכתי לחדר שלי, לקחתי מחברת ועט והתחלתי לכתוב מילים שחורות על רקע של קוים אפורים. היא פתחה את הדלת, אך לא אמרה דבר פרט ל"החדר שלך מטונף. ממש כמוך. תעשי טובה, אל תפני אליי עד שהוא מסודר". זרקתי את העט והמחברת על הרצפה בעצבים, והיא קראה מהצד השני של הדלת "תיזהרי שלא אעניש אותך". אני לא בת פאקינג שש! לא סידרתי את החדר.
ישבתי וניגנתי את השירים שאני מתכוונת לשיר באודישן ביום שני. הרגשתי שזה נשמע ממש טוב, ואפילו הקלטתי אץ עצמי מנגנת ושרה, וכשהקשבתי זה נשמע מצוין. הייתי מרוצה והמשכתי להתאמן, אלא שאז היא באה, עם כל השיער האפור צהוב שלה פרוע ברעמה ענקים סביב ראשה המקומט בעל הסנטר הכפול, כיווצה אליי עיניים כחולות רשעיות ואמרה "את מזייפת נורא. תעשי טובה, תלמדי את התווים לפ]ני שאת מחרישה את כל הבית".
לכי תזדייני אמא, טוב?!
| |
אושר ואושר :-)
בכיתי אתמול. בכיתי כל כך הרבה. ראיתי אותו, והוא חייך אליי חיוך מלא פירסינגים, פתח אליי עיניים אדומות ואז החיילת צעקה עליו שימשיך ללכת. ואני נשארתי שם, קפואה, בוהה בדמותו המגמגמת וצהובת השיער מתרחקת. הרגשתי הקלה ואכזבה בעת ובעונה אחת. רציתי שהוא ישאר וידבר איתי, ושלא אהיה סתם עוד אחת מנפגעות האונס שלו, של החייכן המניאק הזה.
בכיתי אתמול, כי המדריכה שלי, האהובה שלי, האביב שלי, עזבה. זהו. ובכיתי כי אבא שלי צפה מראש את היכשלותי בבגרות בהסטוריה, ובכיתי כי אמא הבריזה לי מהקפה שקבענו לטובת קפה עם אחותי, ובכיתי כי לשיז היה קשה וכי היא בכתה, ובכיתי כי לקטן וקומפקטי היה קשה, ובעיקר בכיתי כי התגעגעתי לבכות, וכי זה ניקה לי את הראש, וכי אחרי שהפסקתי, כאב הראש חלף ונשארה דממה, וישנתי. אחרי 4 ימים ללא שינה- ישנתי.
בוקר עכשיו. וטוב לי, ואני מאושרת. אני מתרגשת קצת לקראת הנסיעה הערב בה אפגוש את סבו וסבתו של קטן. ואני שמחה שדודיי ובני הדודים שלי הגיעו ארצה בשלום, ואני מאושרת כי מחר כנראה ניסע לצפון, לבית החדש, לקהילה החדשה. בוקר עכשיו,
וטוב לי.
| |
יאללה כבר
ברצינות זה קורה שוב?נמאס לי להלחם. תורו עכשיו.
Anger is a short madness- Horace
| |
לילה עמוס מחשבות
היה כל כך כיף. שיחקנו פול, ואפילו שהוא יותר טוב ממני הרגשתי שהשתפרתי. חוץ מזה, שרק ההנאה בלהביט בו מתכופף, מכוון, מתרכז, לועס את המסטיק לאט לאט, ופתאום באם! הכדורים עפים לכל עבר על השולחן- זה מספיק בשבילי. אני מסוגלת לשבת ימים ורק לצפות באושר שלו, בחיוך הזה שחושף את שיניו הלבנות כשהכדורים נבלעים בחורי המשטח הירוק. כשסיימנו לשחק, הלכנו לאורך פסי ברכבת הישנה, ואני הרגשתי שאני רוצה למשוך את הצעדה הזו לנצח. ואז..אני לא יודעת מה קרה, אבל פתאום הרגשתי שאין אדמה מוצקה תחת רגליי. פחדתי, וחשבתי שמזל שהוא פה, כי אני צריכה שיחה איתו. על רקע מחשבותיי שהתבלגנו והסטלתו (מלשון סלט) נהלנו שיחה על שעות שינה ובעיות שינה, ואיך מטפלים בהן, ולפני שאני יודעת מה קורה הוא אומר לי "אני חושב שאלך הביתה, להתקלח ולישון." הרגשתי כאילו בועטים בי. הנה זה שוב קורה, אני צריכה אותו והוא לא פנוי, לא יכול, אולי אפילו לא רוצה..? ושוב, זה לא באשמתו. זה "נוירולוגי". ועכשיו מה? שאתן לו לראות את הדמעות שכל השיחה אני שומרת בעיניים? לא. אך הן כמעט פרצו, ולכן, נשקתי לו ובירכתי לילה טוב, ובערך ברחתי. חציתי את הרמזור באדום ועד שהגעתי למדרכה השנייה כבר היו לי שבילים שחורים של דמעות ואיפור. הבטתי לשמיים, ודיברתי אל בורא עולם, ואמרתי לו "למה אתה לא נותן לו פאקינג לישון? מה הוא עשה לך רע? הוא לא מאמין, זאת פאזה, אני לא צריכה לומר לך את זה. וזה לא משנה, כי אני מאמינה בשביל שנינו". הדמעות זלגו, ואני הרגשתי מאניה דיפרסית, משוגעת, אהבלה, מדברת אל השמיים ומייללת.. הרגשתי שאני מאבדת שליטה, ולא ידעתי למה. "לא יודעת". שתי מילות המפתח להרגשה שלי לאחרונה. לא יודעת מה עובר עליי, לא יודעת למה, ולא יודעת אם אכפת לי. אני חושבת שכן..אני די בטוחה. רציתי חיבוק. אם לא ממנו, מאמא. כמה זמן לא רציתי חיבוק מאמא..התקשרתי לי' ואמרתי לה שאני צריכה אותה..וכשהגעתי הביתה הלכתי ישר לחדר העבודה של אמא, בתקווה שכשתראה את הדמעות תקום ותחבק אותי (אפילו שבסתר לבי ידעתי שזה לא יקרה). באופן מפתיע (not) היא לא שמה לב, גם לא כשאמרתי היי. היא הייתה עסוקה בללמד אותה מ"מ. התקשרתי אליו, להתנצל על שברחתי, וניסיתי להפסיק את הדמעות, אך כשענה, הוא מייד שם לב.הוא שאל שאלות שהשתוקקתי לענות עליהן, אך לא יכולתי. גם כי לא ידעתי, וגם כי לא רציתי קשר טלפוני, אלא קשר פיסי..אמיתי. וזה לא התאפשר, כי הוא היה ככ עייף..הוא בערך התפרק קודם, על הפסים. באותם רגעים שנאתי את בעיות השינה שלו יותר מכל. אבא יצא החוצה וראה אותי בוכה, אך לא אמר דברץ אחרי כמה דקות חזר פנימה. נכנסתי אחריו, חשבתי לדבר איתו אך עד שנכנסתי ראשון כבר היה קבור באתרי חדשות ובורסה. כששמעתי את השער נפתח, וידעתי שי' היא שפתחה אותו, שמחתי כ"כ. רצתי אליה, ובכיתי עליה. שמחתי שהיא שם, אבל גם היה לי עצוב שאמא, והוא, וש', ואבא..איפה הם? הם האנשים כביכול הכי קרובים אליי, אבל כשקשה לי, כשאני קצת צריכה עזרה, הם לא שם להלחם עליי.מי שכן שם, זאת חברה מקסימה וחמודה, עם שילוב של רצון שיאהבו אותה ורצון לעזור ולאהוב. היא נלחמת עליי יותר מההורים שלי, יותר מהחבר שלי, יותר מהחברה הכביכול הכי טובה שלי..איפה כולם, כל אלה שאני תמיד שם בשבילם? אינם.
ישבנו קצת בחוץ, אני וי', ואז אמא הופיעה בדלת וזרקה "פנימה, עכשיו." עצבני ועוקצני, וחזרה פנימה. חיבקתי את י' והודיתי לה, אמרתי לה שהיא יכולה לחזור הביתה עכשיו, ונכנסתי פנימה. אמא הורתה לי לשבת, ונעמדה מולי. "מה קרה?" היא שאלה בקרירות. עניתי את האמת, שאני לא יודעת. היא צעקה עליי לא לשקר, ועניתי שאני לא משקרת. אז התנהל דיון בו היא לא נתנה לי לסיים משפטים, הסבירה לי מה אני מרגישה וחושבת, וכמובן- הפכה את עצמה לקרבן. אפקטיבי? Not so much. היא שאלה למה חיכיתי לה ולא דיברתי עם אבא. עניתי שאני לא רוצה לדבר איתוף כי חוץ מזה שאני כנראה הבת שלו, אני לא מרגישה אליו שום קשר. ואז נזכרתי שהוא שומע הכל. אופס..:\ הוא הצטרף לשיחה. הוא ואמא אמרו דברים כן ולא נכונים, ובעיקר דיברו לא לעניין. אמרו שאני מלודרמטית, חסרת גבולות, רגישה מדי, קצת חיה בבועה, לא עקבית, עד כאן הכל נכון. לא נכון שאני מופקרת, חסרת אחריות, טיפשה, מגוחכת, מופרחת, פסיכית..כל זה קצת הרבה פחות נכון. לא שזה משנה, כי מה שניסיתי לומר להם הוא שאני לפעמים פשוט רוצה הורים שיהיו הוריים. אמרתי לאמא שאינ מרגישה שלא אכפת לה ממני בכל מני מובנים. התשובה שלה: יש לך מושג בכלל כמה אני משקיעה במציאת בית ספר שם, בבית החדש, שיהיה לך טוב, ושיעמוד בסטנדרטים שאני חושבת שטובים לך? כמה אני עובדת עבודה שחורה מאחורי הקלעים, רק כדי שלך יהיה טוב?" התשובה החצופה שלי לזה: אני מעריכה את זה. הכל טוב ויפה, רק שזה לא כל מה שאמאהות אמורות לעשות. את רוצה פרס 'האמא הטובה ביותר' על זה? את לא תקבלי אותו, כי בשביל להיות אמא צריך גם להיות אימהית. לא אמא ש'כשאגדל אבין' כמה שהייתה טובה. לפעמים אני רק צריכה שתהיי חמה ואוהבת כשקשה לי ולא תצעקי עליי ותקללי אותי, תגידי לי שאני משקרת.במקום לתקוף אותי תחבקי אותי. את ואבא.. שניכם מצפים ממני להעריך דברים שאתם מסתירים ממני, ולא נותנים לי להרגיש שאתם ההורים שלי. אז אני מבינה שאתם לא כאלה,, טיפוסים חמים ואוהבים, הוריים..אבל זה מה שאני אומרת לך. שבזה אני צריכה עזרה". היא נעמדה בעצבים ואמרה "את צודקת! אני אמא רעה ונוראה, ואבא שלך אכזרי. (שוב היא הופכת את עצמה לקרבן) מה את רוצה ממני עכשיו?" היא הלכה וטרקה את דלת השירותים אחריה. "אז מה הטעם לדבר בכלל?" צעקתי אחריה. היא ענתה "באמת מה הטעם?"
הלכתי למטבח והתקשרתי אליו. אמרתי לו שאני לא בסדר, אבל אני אהיה בסדר. ותודה שהוא דואג לי. אמא הופיעה במטבח ובידה גליל טישו. "הלכתי להביא לך נייר לקנח את האף, אבל הלכת." היא חייכה אפילו שהיו לה דמעות בעיניים. הגוש בגרוני התחזק, והתחלתי לבכות. היא חיבקה אותי, ואמרה: בסופו של דבר, כולנו משוגעים, ומה שנשאר לנו זה ללמוד איך לחיות עם עצמנו." ואז היא החליפה ון דיבור ואמרה "וואי, את לא מבינה איזה בתים יפים אני ואבא ראינו היום עם האדריכלית. אני חושבת, שבסופו של דבר, הכי חשוב שבנאדם יבנה לעצמו את הבית, ולא שיבנו לו את הבית שלו (אני חושבת שבית זאת מטאפורה לחיים)."
ואני חשבתי..איזה מזל יש לי.
| |
דפים:
|  כינוי:
Professional Dreamer מין: נקבה תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
![[noodly.co.uk]](http://data.whicdn.com/images/16389462/tumblr_ltbr3v0Hzu1qz6f9yo1_500_thumb.jpg)
