התקבלתי למכינה שהכי רציתי, נכנסתי לרשימה ואני רשמית מחזור י"ז. עברתי תיאוריה וחזרתי ללמוד נהיגה, התכנית היא לדפוק רבאק עד הטסט. יש לי תור אצל המקעקעת למחר, וקטן ויעלית באים לעמוד לצידי. הקשר עם אבא התחזק, קפטן הוק וידא שאבוא לבר בשישי הבא (אגב, יום האהבה!~!) ועל זה נאמר- אמן ואמן. אני צריכה לזכור עכשיוים כאלה, לחלוק אותם עם אנשים שהעכשיו שלהם לא משהו, או עם עצמי כשהעכשיו שלי קצת נבול.
הייתי רוצה להיות בלון צהוב וגדול ומלא באושר. אושר בשבילי ואושר לתת לכולם, אבל כל מה שיש לי זה פיסות גומי רטובות מרוק עם ריח של מפעל שאין בהן שום אינטימיות.
אבא ואמא התפחלצו כשראו את טל. הם אמרו שהוא כמו בגן, שאם הוא לא מספר בדיחה אין לו מה להגיד. שהוא מוריד את הערך שלי פי מליון, ואני מעלה את שלו באלפים. הם לא עזבו את זה לרגע. הם אמרו שהוא אכן חתיך, אבל חוץ מזה הוא מסוג האנשים שאין להם ממש ערך כבני אדם בשבילי כי אנחנו מתרבויות שונות ואין לנו כלום במשותף.
בהמשך היום גיליתי שקטן יותר פצפון משחשבתי. הוא לא מסוגל לעמוד זקוף מולי. הוא מתרץ לי את זה במליון דרכים, אבל בסופו של יום הוא שיקר לי שלוש פעמים- פעמיים מהן ישר לפנים בלי מצמוץ או בושה. וגם עכשיו הוא לא מצטער ששיקר, אלא מצטער שהתבלבל. האמת שנמאס לי כי הוא לא רואה אותי ממטר. כל יהום והלילה הוא מקטר לי שאני אגואיסטית חסרת לב כלבה, ושלא אכפת לי ממנו בשיט אבל כשאני לוקחת צעד אחורה אני רואה שבעצם זה ממש לא נכון. שאני כן מתקשרת וכן דואגת וכן אכפתית אפילו שזה אולי הדבר שהכי קשה לי בעולם, פשוט כי יש לו המון ערך בעיניי, והוא..הוא רק נלחם למעני כשזה מתאים וכי אין לו מישהו אחר. אני חיידבת להודות שהערך שלי אליו הולך ויורד, בטח עכשיו כשאני רואה עם מי הוא בחר לנסות וליצור קשר חדש..הוא יבקש ממני להסביר, אני יודעת אבל אני לא רוצה. אני רוצה לירוק עליו בחזרה, ממש כמו שהוא ירק עליי.
אם זה לא היה בכתב, אולי הייתי מוחאת כפיים לאות כבוד- כי הם היו מצוינים. אבל זה כן בכתב, אז אנסה להביע רגשות במילים ולא במחוות נדושות כמו מחיאת כפיים.
הרגשתי ככ הרבה-הסרט "אריה" תפס אותי לא מוכנה.
בסרט מסופר על חלק מחייו של לב, תלמיד שמינית מוכר בקרב הנוער הירושלמי בסה"כ, ולי בעיקר מוכר כאקס של חברה. הסרט הוא דוקומנטרי, ובתחילתו לב מספר על חלקים שהיו קשים יותר ופחות בחייו החסרים באב. בהמשך הסרט- לב נוסע עם הבמאי והצלם לפגוש את אביו לראשונה (באמתבאמת.לא מבוים).
זה תקציר שטחי של רגשות עזים שעוטפים ב8 הדקות של הצפייה בו.
אני יכולה לומר שללב יש קול נמוך, ושהצוות עשה עבודה נהדרת על הפקת סאונד. הצלילים והמוזיקה ששמו התאימו להפליא. וזהו, כי את הצילום לא הצלחתי לראות דרך מסך דמעות מזדיינות שלא הפסיקו לרדת.
קינאתי בלב, ולרגע רציתי לדבר אתו, לחלוק אתו מילים שלבטח שמע כבר, כי כולנו בארץ מדברים עברית. לרגע רצתי שיביט בי, בי חסרת האב שאיש לא מביט בה כי איש לא יודע.
אני מעריצה אותו על האומץ לפגוש את אביו, ויודעת שלי אין את אותו האומץ לפגוש את שלי.
כשהייתי קטנה ואמרו לי שכשאגדל אבין, שמחתי כי היה לי למה לצפות. עכשיו כולם אומרים לי שאני כבר גדולה, אבל אני לא מבינה כלום..
וציור של שפם-חתול מעל השפתיים עם טוש שחור. נעליים של אבא ועגילים של אמא. הרשות לעזור בהכנות לארוחת שישי, או להשאר בשיחות של המבוגרים בארוחות משפחתיות (אפילו שלא נשארתי). ריח
של עוגיות לבנות, דליים כמעט חלודים מלאים כלניות , כשאבא צוחק באמת,
כשאביגיל עשתה לנו "מסיבות ריקודים" ושיר הקטשופ התנגן ברקע. כשמתגאים בי ואוהבים אותי. כשנמרח לי "קרלוס" ו"גמדים" על השפתיים הסנטר והלמעלה, איך שלא קוראים לו.
מסוג הדברים שעושים לילדה קטנה שהייתי (ואני קצת עדיין אולי) מאושר
שיעור נהיגה שלישי עבר בהצלחה. המורה החמיא לי המון ואמר שאני תופסת מהר, פוש קטן לאגו.
לא הרגשתי ככ טוב אחרי השיעור, ועם הזמן זה נהיה ממש גרוע, עם חום ובכי..ובעיקר אכזבה. אבא היה מקסים, כיסה אותי והביא לי תרופות ומים פושרים כמו שביקשתי. הוא נלחץ והתקשר לרופאה ולקופ"ח, וזה שימח אותי לראות כמה אכפת לו. כבר 4 שנים לא הייתי חולה, אבל החורף הזה חליתי עכשיו פעם שנייה כבר, הו וול.
עקב המחלה שלי, הגעתי למסקנה שככ הרבה יותר כיף לשתות שוקו מספלים יפים.
הוא בא ומעיר אותי. הוא אומר לי "אהובה? בואי, יש אזעקה. צריך לרדת למקלט". אני לא מאמינה תחילה, ואז אני שומעת. אני קמה ולוקחת את היד המושטת לי, ואנו יורדים יחד. דקה או שתיים מאוחר יותר, אבי אומר ששמע פיצוץ, וכולנו מתיישבים בסלון להאזין לרדיו, לשמוע היכן פגע הטיל.
זאת לא פעם ראשונה שאני יורדת למקלט, שאני שומעת אזעקה, שהחשש מי ייפגע חודר. אבל זאת הפעם הראשונה ששומעים אותה כאן, בבית. אמא בוכה ואומאת שזה מעלה לה את כל הזכרונות ממלחמת יום כיפור. סבתא נלחצת ופוחדת לסוע הביתה. אחותי הקטנה בוכה בהסטריה, ואפילו קטן נלחץ.
כולם מדברים על המלחמה. שואלים אותי אם יש לנו מסיכות, אם יש מקלט, אם יש ויזה לאמריקה ואוסטרליה למקרה ש. חלמתי הלילה על המלחמה שהייתה כשגרנו בצפון, והתפנינו לירושלים. אבא היה במילואים, אנחנו ישנו במקלט והמסכות היו בהיכון עד שעברנו. הפחד מאז חוזר אליי, לא משנה כמה אני מנסה להדוף אותו.
צ'ופק משחק בחדר בלגו, וזה כל כך אידיאלי איך שהוא מדבר לעצמו, ועושה את הקולות של הרכבות והאווירונים במשחק. ואני בסלון, נכשלת בניסיון לשמור על קור רוח מול ההורים, כועסת ופוחדת שצ'ופק ישמע את הריבים. ריבים שמרגישים כמו דיון בין חירשים, דיון בין תפוחי אדמה.
בכיתי אתמול. בכיתי כל כך הרבה. ראיתי אותו, והוא חייך אליי חיוך מלא פירסינגים, פתח אליי עיניים אדומות ואז החיילת צעקה עליו שימשיך ללכת. ואני נשארתי שם, קפואה, בוהה בדמותו המגמגמת וצהובת השיער מתרחקת. הרגשתי הקלה ואכזבה בעת ובעונה אחת. רציתי שהוא ישאר וידבר איתי, ושלא אהיה סתם עוד אחת מנפגעות האונס שלו, של החייכן המניאק הזה.
ובכיתי כי אבא שלי צפה מראש את היכשלותי בבגרות בהסטוריה, ובכיתי כי אמא הבריזה לי מהקפה שקבענו לטובת קפה עם אחותי, ובכיתי כי לשיז היה קשה וכי היא בכתה, ובכיתי כי לקטן וקומפקטי היה קשה, ובעיקר בכיתי כי התגעגעתי לבכות, וכי זה ניקה לי את הראש, וכי אחרי שהפסקתי, כאב הראש חלף ונשארה דממה, וישנתי.
אחרי 4 ימים ללא שינה- ישנתי.
בוקר עכשיו. וטוב לי, ואני מאושרת. אני מתרגשת קצת לקראת הנסיעה הערב בה אפגוש את סבו וסבתו של קטן. ואני שמחה שדודיי ובני הדודים שלי הגיעו ארצה בשלום, ואני מאושרת כי מחר כנראה ניסע לצפון, לבית החדש, לקהילה החדשה.
היה כל כך כיף. שיחקנו פול, ואפילו שהוא יותר טוב ממני הרגשתי שהשתפרתי. חוץ מזה, שרק ההנאה בלהביט בו מתכופף, מכוון, מתרכז, לועס את המסטיק לאט לאט, ופתאום באם! הכדורים עפים לכל עבר על השולחן- זה מספיק בשבילי. אני מסוגלת לשבת ימים ורק לצפות באושר שלו, בחיוך הזה שחושף את שיניו הלבנות כשהכדורים נבלעים בחורי המשטח הירוק. כשסיימנו לשחק, הלכנו לאורך פסי ברכבת הישנה, ואני הרגשתי שאני רוצה למשוך את הצעדה הזו לנצח. ואז..אני לא יודעת מה קרה, אבל פתאום הרגשתי שאין אדמה מוצקה תחת רגליי. פחדתי, וחשבתי שמזל שהוא פה, כי אני צריכה שיחה איתו. על רקע מחשבותיי שהתבלגנו והסטלתו (מלשון סלט) נהלנו שיחה על שעות שינה ובעיות שינה, ואיך מטפלים בהן, ולפני שאני יודעת מה קורה הוא אומר לי "אני חושב שאלך הביתה, להתקלח ולישון." הרגשתי כאילו בועטים בי. הנה זה שוב קורה, אני צריכה אותו והוא לא פנוי, לא יכול, אולי אפילו לא רוצה..? ושוב, זה לא באשמתו. זה "נוירולוגי". ועכשיו מה?
שאתן לו לראות את הדמעות שכל השיחה אני שומרת בעיניים? לא. אך הן כמעט פרצו, ולכן, נשקתי לו ובירכתי לילה טוב, ובערך ברחתי. חציתי את הרמזור באדום ועד שהגעתי למדרכה השנייה כבר היו לי שבילים שחורים של דמעות ואיפור.
הבטתי לשמיים, ודיברתי אל בורא עולם, ואמרתי לו "למה אתה לא נותן לו פאקינג לישון? מה הוא עשה לך רע? הוא לא מאמין, זאת פאזה, אני לא צריכה לומר לך את זה. וזה לא משנה, כי אני מאמינה בשביל שנינו". הדמעות זלגו, ואני הרגשתי מאניה דיפרסית, משוגעת, אהבלה, מדברת אל השמיים ומייללת.. הרגשתי שאני מאבדת שליטה, ולא ידעתי למה. "לא יודעת". שתי מילות המפתח להרגשה שלי לאחרונה. לא יודעת מה עובר עליי, לא יודעת למה, ולא יודעת אם אכפת לי. אני חושבת שכן..אני די בטוחה.
רציתי חיבוק. אם לא ממנו, מאמא. כמה זמן לא רציתי חיבוק מאמא..התקשרתי לי' ואמרתי לה שאני צריכה אותה..וכשהגעתי הביתה הלכתי ישר לחדר העבודה של אמא, בתקווה שכשתראה את הדמעות תקום ותחבק אותי (אפילו שבסתר לבי ידעתי שזה לא יקרה). באופן מפתיע (not) היא לא שמה לב, גם לא כשאמרתי היי. היא הייתה עסוקה בללמד אותה מ"מ.
התקשרתי אליו, להתנצל על שברחתי, וניסיתי להפסיק את הדמעות, אך כשענה, הוא מייד שם לב.הוא שאל שאלות שהשתוקקתי לענות עליהן, אך לא יכולתי. גם כי לא ידעתי, וגם כי לא רציתי קשר טלפוני, אלא קשר פיסי..אמיתי. וזה לא התאפשר, כי הוא היה ככ עייף..הוא בערך התפרק קודם, על הפסים. באותם רגעים שנאתי את בעיות השינה שלו יותר מכל.
אבא יצא החוצה וראה אותי בוכה, אך לא אמר דברץ אחרי כמה דקות חזר פנימה. נכנסתי אחריו, חשבתי לדבר איתו אך עד שנכנסתי ראשון כבר היה קבור באתרי חדשות ובורסה.
כששמעתי את השער נפתח, וידעתי שי' היא שפתחה אותו, שמחתי כ"כ.
רצתי אליה, ובכיתי עליה. שמחתי שהיא שם, אבל גם היה לי עצוב שאמא, והוא, וש', ואבא..איפה הם? הם האנשים כביכול הכי קרובים אליי, אבל כשקשה לי, כשאני קצת צריכה עזרה, הם לא שם להלחם עליי.מי שכן שם, זאת חברה מקסימה וחמודה, עם שילוב של רצון שיאהבו אותה ורצון לעזור ולאהוב. היא נלחמת עליי יותר מההורים שלי, יותר מהחבר שלי, יותר מהחברה הכביכול הכי טובה שלי..איפה כולם, כל אלה שאני תמיד שם בשבילם? אינם.
ישבנו קצת בחוץ, אני וי', ואז אמא הופיעה בדלת וזרקה "פנימה, עכשיו." עצבני ועוקצני, וחזרה פנימה. חיבקתי את י' והודיתי לה, אמרתי לה שהיא יכולה לחזור הביתה עכשיו, ונכנסתי פנימה. אמא הורתה לי לשבת, ונעמדה מולי. "מה קרה?" היא שאלה בקרירות. עניתי את האמת, שאני לא יודעת. היא צעקה עליי לא לשקר, ועניתי שאני לא משקרת.
אז התנהל דיון בו היא לא נתנה לי לסיים משפטים, הסבירה לי מה אני מרגישה וחושבת, וכמובן- הפכה את עצמה לקרבן. אפקטיבי? Not so much.
היא שאלה למה חיכיתי לה ולא דיברתי עם אבא. עניתי שאני לא רוצה לדבר איתוף כי חוץ מזה שאני כנראה הבת שלו, אני לא מרגישה אליו שום קשר. ואז נזכרתי שהוא שומע הכל. אופס..:\
הוא הצטרף לשיחה. הוא ואמא אמרו דברים כן ולא נכונים, ובעיקר דיברו לא לעניין. אמרו שאני מלודרמטית, חסרת גבולות, רגישה מדי, קצת חיה בבועה, לא עקבית, עד כאן הכל נכון. לא נכון שאני מופקרת, חסרת אחריות, טיפשה, מגוחכת, מופרחת, פסיכית..כל זה קצת הרבה פחות נכון. לא שזה משנה, כי מה שניסיתי לומר להם הוא שאני לפעמים פשוט רוצה הורים שיהיו הוריים. אמרתי לאמא שאינ מרגישה שלא אכפת לה ממני בכל מני מובנים.
התשובה שלה: יש לך מושג בכלל כמה אני משקיעה במציאת בית ספר שם, בבית החדש, שיהיה לך טוב, ושיעמוד בסטנדרטים שאני חושבת שטובים לך? כמה אני עובדת עבודה שחורה מאחורי הקלעים, רק כדי שלך יהיה טוב?"
התשובה החצופה שלי לזה: אני מעריכה את זה. הכל טוב ויפה, רק שזה לא כל מה שאמאהות אמורות לעשות. את רוצה פרס 'האמא הטובה ביותר' על זה? את לא תקבלי אותו, כי בשביל להיות אמא צריך גם להיות אימהית. לא אמא ש'כשאגדל אבין' כמה שהייתה טובה. לפעמים אני רק צריכה שתהיי חמה ואוהבת כשקשה לי ולא תצעקי עליי ותקללי אותי, תגידי לי שאני משקרת.במקום לתקוף אותי תחבקי אותי. את ואבא.. שניכם מצפים ממני להעריך דברים שאתם מסתירים ממני, ולא נותנים לי להרגיש שאתם ההורים שלי. אז אני מבינה שאתם לא כאלה,, טיפוסים חמים ואוהבים, הוריים..אבל זה מה שאני אומרת לך. שבזה אני צריכה עזרה".
היא נעמדה בעצבים ואמרה "את צודקת! אני אמא רעה ונוראה, ואבא שלך אכזרי. (שוב היא הופכת את עצמה לקרבן) מה את רוצה ממני עכשיו?" היא הלכה וטרקה את דלת השירותים אחריה. "אז מה הטעם לדבר בכלל?" צעקתי אחריה. היא ענתה "באמת מה הטעם?"
הלכתי למטבח והתקשרתי אליו. אמרתי לו שאני לא בסדר, אבל אני אהיה בסדר. ותודה שהוא דואג לי. אמא הופיעה במטבח ובידה גליל טישו. "הלכתי להביא לך נייר לקנח את האף, אבל הלכת." היא חייכה אפילו שהיו לה דמעות בעיניים. הגוש בגרוני התחזק, והתחלתי לבכות. היא חיבקה אותי, ואמרה: בסופו של דבר, כולנו משוגעים, ומה שנשאר לנו זה ללמוד איך לחיות עם עצמנו." ואז היא החליפה ון דיבור ואמרה "וואי, את לא מבינה איזה בתים יפים אני ואבא ראינו היום עם האדריכלית. אני חושבת, שבסופו של דבר, הכי חשוב שבנאדם יבנה לעצמו את הבית, ולא שיבנו לו את הבית שלו (אני חושבת שבית זאת מטאפורה לחיים)."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
![[noodly.co.uk]](http://data.whicdn.com/images/16389462/tumblr_ltbr3v0Hzu1qz6f9yo1_500_thumb.jpg)
כינוי:
Professional Dreamer