אני רוצה ששנה הבאה התיק שלי יהיה קל יותר. בתיק של שנה הבאה תהיה מחברת, עט ירוק, בושם, סיגריות, מצית, שמיכה ובקבוק-חם מלא בתה או קפה. בתיק
של שנה הבאה תהיה קופסא קטנה עם ציור של דוגמנית לא ידועה בשחור ולבן,
מלאה בצחוק לכשאהיה עצובה. כשאפתח את הקופסא כל מי שבחדר יבקש קצת גם.
כמובן שאחלק, ואחייך כשאביט בעונג מתפשט על פניהם לאט כמו אחרי שלוק של
שוקו עם מרשמלו.
השנה הזו מסובכת- ונעבור גם אותה. יש לי את כל גיבורי העל הכי טובים לצידי :)
אני לא אוהבת שהמשפחה שלי מתנשאת מעליי ויורדת עליי וכשהם אומרים לי שאני נראית כמו זונה. אני לא אוהבת כשדניאל אומרת "נשארת אותה סתומה עם איפור ליצן ובגדים של..עזבי איפה הבגדים שלך בכלל?" ואמא רק מהנהנת בשקט.
אמרתי ליוסי דברים איומים ונוראים, זה מה שעשיתי. אמרתי לו שהוא אבא רע, ואפילו שזה נכון- מי אני לעזאזל שתגיד לו? הוא אמר שהוא נמושה. שאלתי אותו אם להיות נמושה זה בסדר בעיניו והוא אמר שלא. אז אני לא מבינה. אני באמת לא מבינה! אם אתה עושה משהו שהוא לא בסדר, ואתה יודע שהוא לא בסדר- פשוט תפסיק! אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה שאנשים עושים דברים איומים ונוראים ואפילו סתם לא בסדר בעת שהם מודעים לכך שזה לא בסדר, אבל הם פשוט ממשיכים. זו מן חולשה שאני לא מוכנה לקבל. הוא הביא לעולם ילדים. ילדים, שניים, בשר ודם וצרכים ורגשות- והוא עזב אותם. הוא נתן לילד שלו לישון על ספסל. הוא נתן לו לגור בבית בו הוא מרגיש מאויים כי אמא שלו (המשוגעת) מאיימת להחליף מנעולים, לא קונה אוכל ונעלמת לכמה ימים בלי לענות לטלפונים או להשאיר פתק. הילד שלו חי בטרור. זה הורג אותי שקטן חי בטרור ושסיוי יודע את זה ופשוט לא עושה כלום. למה הוא מתרץ לי תירוצים? מי אני שהוא מרגיש שהוא צריך לתרץ לי? למה הוא חושב שבכלל מותר לו לתרץ תירוצים? שיסתום כבר את הפה המלא בבולשיט שלו, במטאפורות מאולצות ובחיוך מעושה. שיפסיק לוותר לעצמו. "אבל מתוקה שלי," הוא אומר לי "החלום שלי זה לגור בבית בו אני יכול לחבק את כל מוכי הגורל. להאכיל אותם ולפנק אותם ו" אני לא מבינה איך אדם בן 50 מסוגל לדבר ככה. הוא לא אמור להיות בוגר? אז מה אם יש לך חלום? אם לא הגשמת אותו לפני שהבאת ילדים עם מפלצת (ידעת שהיא לא אחראית, ולכן מתוך כך שמישהו חייב להיות אחראי לילדים שלכם זה צריך להיות אתה כי היא לא מסוגלת נפשית), אז אתה לא יכול להגשים אותו עד שילדיך יוכלו לדאוג לעצמם. "אבל חמודונת הוא מסוגל לכך בפני החוק" הוא אמר. אבל יוסי- הוא לא מוכן לכך בפני הרגש. וזה באשמתך. אז תתעורר. תאכיל את הילד שלך. תשקה אותו אהבה וחיבוקים, תקבל אותו ותאמין לו. אני מאמינה לו. לא כי אני יודעת שהוא לא משקר או כי זה מה שקרה, אלא פשוט כי הוא אמר אז אני מאמינה לו. תאמין לו גם אתה. אתה בן 50 יוסלך, תתנהג ככה.
הייתה קצת התלבטות אם לחגוג יומצמאות עם המשפחה או החברים. זו דילמה שאני מאמינה שיש כמה וכמה שחולקים אותה אתי. בחרתי משפחה, כי את הערב העברתי עם חברים וכי..משפחה זו בכל זאת משפחה, לא משנה איזה חרא אתה עובר אתם.
והיה כל כך כיף!! בני ובנות הדודים והדודות שלי מקסימים אחת אחד. כל הסבים הסבתות, הדודים הדודות גיסים גיסות וכו'- אני אוהבת את המשפחה שלי עם כל הלב. אני אוהבת שאני מגיעה וכולם מוציאים מצלמות "דוגמנית! איך מהגנים האלה-מצביעים על סבא-יצא דבר כזה-מצביעים עליי-?. אני אוהבת שבזמן הארוחה כולם משחקים שריידס ומשחק השירים ו"החיות המופלאות", ושכשהארוחה מסתיימת כולם שוכבים על הספות בסלון ומתלוננים ש"מי האידיוט שמבשל טוב כלכך?? איך נשחק "סרדינים" כשאנחנו לא מסוגלים לזוז..?" ואז קובעים לחדר כושר מחר ב10:30. נפלא בעיניי שאנשים מבוגרים לא מחזיקים מעצמם יותר מדי בשביל לשחק ומוצאים הנאה ב"תופסת הפחדות" שכונתי. אין הרבה משפחות כאלה.
אח של אמא הגיע ארצה לפני 3 שבועות, וביום שישי הם עוזבים. הוא, אשתו וארבעת הילדים המקסימים שלהם. אני כל כך אתגעגע אליהם..כמה נחמד לחגוג למדינה 65 שנה עם חומוס פתות ופלאפל הום-מייד, עם כל המשפחה צועקת בגינה וברחוב "אחת, שתיים, שלוש עדן!!!" ואז זו צועקת בתסכול "אבל דגרת..!" בלי באמת להתכוון
משפחתי היקרה, אין אהובה מכם. אני מודה לכם על היום, נעמתם לי מאוד והסחתם את דעתי ממחשבות היומיום הכבדות והמעיקות, מהחברים, מקטן, מהלימודים. היה חופש נהדר!
סורגת כובע צהוב בעודי יושבת על ספה צהובה שפעם הייתה שייכת לסבא של אמא שלי, דוד יעקוב. שוקעת במחשבות על סבתא יהודית שלימדה אותי לסרוג, שהייתה מקסימה ונהדרת, תמיד אפתה עוגיות ובישלה לביבות מברוקולי עם גזר מאודה ליד, ואמרה שזה מהמם איך שהירוק נבליט את הכתום וההפך. חשבתי על אי הצדק בכך שעכשיו היא בבית אבות על כסא גלגלים, וקשה נורא לדבר איתה כי היא לא שומעת ולא עונה. לרגע השתקפה לי על הרגל קשת. קשת יפהפיה ומהממת, של כחול ואדום וירוק. וחייכתי. עזבתי את המסרגות והתקשרתי לסבא אלון, איחלתי לו ט"ו בשבט שמח ודיברנו על אמו, האישה הטובה והיפה ביותר בעולם (אולי חוץ מאמא שלי).
הוא בא ומעיר אותי. הוא אומר לי "אהובה? בואי, יש אזעקה. צריך לרדת למקלט". אני לא מאמינה תחילה, ואז אני שומעת. אני קמה ולוקחת את היד המושטת לי, ואנו יורדים יחד. דקה או שתיים מאוחר יותר, אבי אומר ששמע פיצוץ, וכולנו מתיישבים בסלון להאזין לרדיו, לשמוע היכן פגע הטיל.
זאת לא פעם ראשונה שאני יורדת למקלט, שאני שומעת אזעקה, שהחשש מי ייפגע חודר. אבל זאת הפעם הראשונה ששומעים אותה כאן, בבית. אמא בוכה ואומאת שזה מעלה לה את כל הזכרונות ממלחמת יום כיפור. סבתא נלחצת ופוחדת לסוע הביתה. אחותי הקטנה בוכה בהסטריה, ואפילו קטן נלחץ.
כולם מדברים על המלחמה. שואלים אותי אם יש לנו מסיכות, אם יש מקלט, אם יש ויזה לאמריקה ואוסטרליה למקרה ש. חלמתי הלילה על המלחמה שהייתה כשגרנו בצפון, והתפנינו לירושלים. אבא היה במילואים, אנחנו ישנו במקלט והמסכות היו בהיכון עד שעברנו. הפחד מאז חוזר אליי, לא משנה כמה אני מנסה להדוף אותו.
צ'ופק משחק בחדר בלגו, וזה כל כך אידיאלי איך שהוא מדבר לעצמו, ועושה את הקולות של הרכבות והאווירונים במשחק. ואני בסלון, נכשלת בניסיון לשמור על קור רוח מול ההורים, כועסת ופוחדת שצ'ופק ישמע את הריבים. ריבים שמרגישים כמו דיון בין חירשים, דיון בין תפוחי אדמה.
אני ככ מתאמצת כבר שנים, וכולם שמים עליי זין, משתינים עליי בקשת. ה"חברה" שלי יוצאת עם האקס שלי (שאנס אותי, ד"א), קטן מבריז לי באופן קבןע ואין לי מה לומר כי זה תמיד מוצדק, ומה שיוצא מזה זה שבמקום להיות איתו אני נמצאת עם א1 וא2, שכל אחד מהם היה עושה אותי בשלל תנוחות ומקומות בלי לחשוב פעמיים בכלל. ואני לא רוצה אותם. אני לא רוצה, אני רוצה אותו, את קטן. אבל הוא עסוק. אז אני משתדלת לא להציק יותר מדי, ונכשלת. ואז הוא אומר לי את האמת- שאני תלותית. ואני לא יודעת למה, אני שונאת לשמוע את זה.
ואמא אומרת לי שאני נראית כמו זונה ומתנהגת בצורה שטחית ואידיוטית. אומרת שאפסיק לבכות ששמים עליי זין, כי ברור שזה המצב. גם היא הייתה משתינה על מישהי שמתנהגת בטמטום וגועל כזה.
אפי בוכה בגלל שהיא לא מצליחה להכין חביתה, ואיכשהו זה נהיה אשמתי שהיא בוכה, כי החביתות נהרסות בגלל שאני בחדר שלי מתאמנת להופעה שאני צריכה לתת ביום ראשון, ואני חוטפת על זה כאפה.
אין לי כוח. לא רוצה יותר.
לא רוצה יותר להשלים עם כל השטויות של כולם, לא רוצה להגיד שלום לכל מני זונות מכולת שאמורות להיות חברות שלי ברחוב ולזכות באיזה מן הנהון מוזר והתעלמות כללית. לא רוצה יותר להקשיב לעצות של כולם ולהגיד לו את מה שאני חושבת, כי אני סתם מכניסה אותו למצברוח רע, וזה לא עוזר בכלל. ותכלס? ממש לא אכפת לי שאבא שלו עובר לגור באוהל עוד מעט, ושהוא רוצה קצת זמן איכות עם הילדים שלו. שילך אבא שלו להזדיין מבחינתי. אמרת שתבוא? בוא. תגיד לאבא שלך שקבעת דברים מראש. אני לא אומרת את זה כי אני תלותית, אני אומרת את זה כי זה מעצבן אותי שאתה לא עכבי ולא עומד מאחורי הדברים שלך. באמת שנמאס לי כבר. נמאס לי שאני לא יודעת מה קורה בתכלס, ביומיום, כי כולם משנים את דעתם ולכולם צצים דברים ברגע האחרון.
אין לי כוח יותר, באמת. יש ככ הרבה דברים קטנים שמתווספים ומתווספים, ואני מרגישה שאני הולכת להתפוצץ.
אנשים, קחו את עצמכם בידיים! די כבר לשחק משחקים. אם אתם מתחייבים למשהו, תעמדו בו. למה שאלת אותי אם זה בסדר מבחינתי שתתקרבי אליו? גם ככה לא אכפת לך. אז למה? למה אמרת לי שסבבה, אין בעיה. בשביל מה? בשביל שזה יכאב יותר כתגידי לי שאתם ביחד? את והבנזונה הכלב שיישרף שלך.
מזג האוויר נעים לי, השקט נעים לי, השיחה עם בבי נעימה לי, גור החתולים שישן עליי נעים לי, המשחק הרגוע עם צ'ופק נעים לי, המים המכים על עורפי במקלחת נעימים לי, והסאונד העדין של ציפורים נעים לי.
אני מרגישה שבת היום כמעט כמו פעם. שקט ורגוע, פסק זמן קטן מהחיים, רגע לנשום עמוק ולהתכונן לעוד שבוע עמוס דרמות, שיעורים, פקקים ולחץ, עם פסקי זמן קטנים לפעמים, כשקטן מחזיק לי את היד ואומר לי שהוא אוהב אותי.
כל המקבל את הקיים בהבנה מאושר הוא. האושר נמצא בהישג יד ואין לחפשו במקום רחוק או אחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Professional Dreamer