כמה כיף לי העבודות שהסתדרו לי פיקס, קפטן הוק שבא לי בול בזמן ובמקום המתאים, החברים שלי הכי טובים קטן ויעלי שאתמול ישבנו עד 4 בלילה בחביבי בר ושיחקנו נוור. כמה כיף לי המכינה בשנה הבאה, הלשון שנגמר, הטיול לאיטליה-צרפת-הולנד שמגיע עוד כמה חודשים. כמה כיף לי, אלוהים! כמה כיף. ואמן שהכל יסתדר על הדרך הטובה ביותר עם הרסיטל, עם הקפטן, עם המשפחה והחברים. באמת אמן ואמן.
ואוהבת אנשים שמאמינים בחדי-קרן ובקשתות עשויות מקסם פיות וכריות ממולאות מרשמלו. אני אוהבת את הסרט פיטר פן כי הוא נהדר. אני אוהבת כשיש רוח חזקה שמרגישה כאילו היא תקח אותי למקומות רחוקים וירוקים עם שמיים תכלת ועננים עננים עננים.
איפה שאנשים לא ישפטו אותי ואחד את השני. לקחת נשימה עמוקה ולראות את השמש, את הרקפות שפורחות עכשיו, שמלות בצהוב או אדום על ילדות עם שיער גלי. לקחת נשימה עמוקה, להריח את האושר שרודף אחריי ואני קצת עיוורת מדי בשביל להרגיש בו. אני רוצה לקפוץ לשער קסום שייקח אותי למקום שהאוויר בו נוצץ ולכולם יש ריח של ורדים.
אני רוצה שיהיה שלום עולמי, אם לא בין ארצות אז בתוכן. נמאב לי ממריבות קטנות אנושיות ומטומטמות.
אני חושבת שכולם צריכים לעשות סקס עם מישהו ואז כולם ירגעו. אני חושבת שכולם צריכים להאזין למוסיקה שהם אוהבים ולשיר אותה בזיופים ושזה לא ישנה כלל. אני חושבת שכולם צריכים להיות בשלום אחד עם השני ועם עצמם וכל החרטה הזאת.
תמר אומרת שבני אדם הם יצריים, ושצריך לזכור את זה, אחרת ניפול שוב ושוב וכולם ייפלו ואז לא יהיה מי שירים אותנו.
אני מתמכרת למר של האלכוהול ולעשן של הסיגריות ולתחושה שהם לא משקרים לי ולא אכפת להם מי אני וכי אני יכולה עכשיו כי אני עוד צעירה ועוד יש אנשים שרוצים אותי אז למה אני בעצם עם אותם אנשים כל הזמן וכי לא אכפת לי שיוותרו עליי כשמר לי בפה ואני קצת אוהבת אות המר הזה ואולי אפילו הרבה ואני מתרגלת אליו שוב ומתמסרת לקהות החושים שהוא מעניק לי ואוהבת לא להרגיש את הרגליים וללכת עקום וזה מצחיק ואני אוהבת את זה ואני משתגעת מהדבקות הזו של כולם בקרקע.
הרגשת ניצחון שוטפת אותי כשאני מזדקפת על פסגתו של הר, ושיערי מתקלח ברוח.
חיבה על הסובבים אותי, כשאנו סובבים את המדורה ושרים על סוזנה, מניחים ראש ויד זה אלה על אלה.
שעשוע כשהקפדניות יותר מתאמצות להביט בהשתקפותו של שיערן שלא נחפף ארבעה ימים דרך שלולית שנותרה מהשיטפון הלא צפוי אמש.
חיבור נהדר, כשברגעים של "אין לי כוח" חבר מושיט לי יד, ועוזר לי להמשיך ולטפס בעלייה.
הטיול הזה היה כל כך נהדר. הרגשת נינוחות ואהבה הציפה את כולנו, מדרבנת אותנו לעזור אחד לשני בדברים מלחתוך סלט לטיפוס הר ארדון הבלתי אפשרי כמעט, לגלגול השק"ש ב5 בבוקר לפני היציאה למסלול, לסתם חיבוק ללא מילים כשצריך.
אני מרגישה מחוברת לאנשים שהיו איתי. מחוברת בצורה חדשה לגמרי.
אנחנו באמת עלינו הרים יחד, יום אחר יום. ראינו אחד את השני ברגעי משבר, בסביבה לא מוכרת- בחול, ללא ציביליזציה, בלי מקלחת, בלי דברים קטנים כמו שוקולד וסיגריות.
אני לא יכולה באמת להסביר את הימים האחרונים. אני יכולה רק להגיד שחזרתי מאושרת. חזרתי גאה. בעצמי ובכל מי שהיה איתי.
מזג האוויר נעים לי, השקט נעים לי, השיחה עם בבי נעימה לי, גור החתולים שישן עליי נעים לי, המשחק הרגוע עם צ'ופק נעים לי, המים המכים על עורפי במקלחת נעימים לי, והסאונד העדין של ציפורים נעים לי.
אני מרגישה שבת היום כמעט כמו פעם. שקט ורגוע, פסק זמן קטן מהחיים, רגע לנשום עמוק ולהתכונן לעוד שבוע עמוס דרמות, שיעורים, פקקים ולחץ, עם פסקי זמן קטנים לפעמים, כשקטן מחזיק לי את היד ואומר לי שהוא אוהב אותי.
כל המקבל את הקיים בהבנה מאושר הוא. האושר נמצא בהישג יד ואין לחפשו במקום רחוק או אחר.
בכיתי אתמול. בכיתי כל כך הרבה. ראיתי אותו, והוא חייך אליי חיוך מלא פירסינגים, פתח אליי עיניים אדומות ואז החיילת צעקה עליו שימשיך ללכת. ואני נשארתי שם, קפואה, בוהה בדמותו המגמגמת וצהובת השיער מתרחקת. הרגשתי הקלה ואכזבה בעת ובעונה אחת. רציתי שהוא ישאר וידבר איתי, ושלא אהיה סתם עוד אחת מנפגעות האונס שלו, של החייכן המניאק הזה.
ובכיתי כי אבא שלי צפה מראש את היכשלותי בבגרות בהסטוריה, ובכיתי כי אמא הבריזה לי מהקפה שקבענו לטובת קפה עם אחותי, ובכיתי כי לשיז היה קשה וכי היא בכתה, ובכיתי כי לקטן וקומפקטי היה קשה, ובעיקר בכיתי כי התגעגעתי לבכות, וכי זה ניקה לי את הראש, וכי אחרי שהפסקתי, כאב הראש חלף ונשארה דממה, וישנתי.
אחרי 4 ימים ללא שינה- ישנתי.
בוקר עכשיו. וטוב לי, ואני מאושרת. אני מתרגשת קצת לקראת הנסיעה הערב בה אפגוש את סבו וסבתו של קטן. ואני שמחה שדודיי ובני הדודים שלי הגיעו ארצה בשלום, ואני מאושרת כי מחר כנראה ניסע לצפון, לבית החדש, לקהילה החדשה.