|
קטעים בקטגוריה: !.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
חלמתי שיש לי חבר ברבי
נגמרת לאט לאט. זה משעשע באיזשהו מקום, כשאני עוצמת עיניים ורואה אני מקומטת ועייפה, וכשאני פותחת ומביטה בי במראה אני נראית לעצמי כפוטושופ.
אתמול לא יכולתי לסבול אותו ורציתי שילך. מאסו עליי השטויות והשקרים..כל חיי אני מאמינה באגדות וסיפורים, מדוע אני לא יודעת, אך לאחרונה אני מתחילה להאמין שאליס מסוממת וסינדרלה סתם בכיינית.
יש לי אדם אחד בראש, והוא לא יוצא. זה משגע אותי. אני לא רוצה אותו בראש שלי, הוא לא רוצה להיות שם. אני לא רוצה לחלום יותר ואני לא רוצה לשמוע יותר סיפורים. אולי בגלל זה לא משנה לי לתת לקטינים לרייר מעליי ולזרוק אותו לנאיבית שלו.
אני כל כך שמחה שהוא כבר לא מאוהב בי..
| |
בעע
הראש שלי ריק ויש לי המון מה להגיד ואני לא רוצה ואין לי כוח.
אז אני הולכת לי לאטי בשביל לשומקום בתקווה ששיקרו לי ויש משהו מעניין בסוף, כמו חדי קרן או עננים מתוקים או גשם של צחוק.
| |
מתלחלחת
כי זה מה שקורה שמשתינים עליך.
| |
אז שומעים מוזיקה
יש ימים שאני חייבת לדבר עם מישו ולא סומכת על האנשים בבצפר או בעבודה,
והוא לא פנוי.
אז אני מנגנת,
או שומעת מוזיקה,
ובוכה הכל החוצה.
זה עוזר בכלל?
אני ככ רוצה מישהו שיהיה שם, בשביל לשמוע ולשתף..יש כזה מישהו?
איפשהו?
מתחילה לאבד אמונה...
| |
צריכה עזרה!
אז חגגנו 9 חודשים. אני בתומי חשבתי שיש לזה משמעות נחמדה שכזאת, אמון וכאלה. אני לא סגורה כמה הוא הסכים איתי, בהתחשב בעובדה שיום אחרי זה הוא התנשק עם מישהי אחרת.
כאילו, היא נישקה אותו, והוא מיד קם והלך. כאילו, הוא נישק אותה חזרה לשלוש שניות בערך, ואז הלך. כאילו, הוא בכלל היה שיכור ומסטול ולא זוכר מה קרה אבל חבר סיפר לו.
תלוי מתי שואלים, אתם מבינים.
זאת רק נשיקה, אני יודעת...זה לא ביג דיל..אבל האמת? ממש נפגעתי מזה..
זה מפגר והכל, אבל אני מרגישה שאני לא ממש יכולה לסמוך עליו כרגע..ואני לא יודעת מה לעשות.
אני מרגישה טיפשית ודי אהבלה, כי האמת היא שאני כנראה צריכה לזרוק אותו ולהמשיך הלאה, מליון דגים בים וכאלה, פרטנר אמין וכו'.
אבל העוד יותר אמת היא, שיש שני צדדים לאמת. ואפשרת אחת היא האפשרות שתיארתי קודם. והאפשרות השנייה?
האפשרות השנייה היא לסלוח לו, להבין שהוא טעה, ושכולם טועים. שזה לא ביג דיל, גם אם זה כן, ושהאהבה תנצח וכו'.
אני..לא יודעת מה לעשות.
| |
היום בו העט השחור אבד
מבחן בתולדות, לימודים עד 18:30, בוחן במתמטיקה, בוחן בלשון. שלוש שעות הסטוריה בלי הפסקה, המנעול של הלוקר נתקע, אין לי אוכל ואני סופר רעבה, לא הייתי עם קטן לפרק זמן ראוי כמעט שבוע אולי אפילו יותר, דולי מתקשר כבר פעם שלישית היום, ואני לא יודעת מה לעשות כי קטן מקנא, אמא כועסת, יש מליון דברים לעשות, אני מתה שכבר יהיה ערב ואני אוכל להיות עם קטן אך ורק ובלבד, בלי אחים שלי ואחות שלו, הורים מדיחים ועניינים, אבל יש המון זמן לחכות עד אז.
ואני לא מוצאת את העט השחור שלי!
אמן שיהיה כבר ערב!
| |
קפלו את הגלימות
לא ביקשתי שתהרגו עליי חס וחלילה. לא קרה שום דבר, או לפחות לא משהו שאני רוצה לשתף בו.אז עם כל הכבוד לכם, משפחה וחברים יקרים, תקפלו את הגלימות. לא ביקשתי גיבור
"Show me a hero, and I'll show you a tragedy" -F. Scott Fitzgerald
| |
לפעמים אני לא בטוחה כמה זה טוב ובריא לי
מצב רוח טוב זה דבר שבא והולך, במיוחד לאנשים כמוני.אני לא אגדיר את עצמי מעבר לזאת, כי אני לא בטוחה עד כמה זה קריטי.
מחשבות טובות יש לי תמיד, אך לפעמים קשה לי להתרכז בהן. מחשבות זה דבר כמעט מוחשי בשבילי, ואני חושבת הרבה. לפעמים אני לא בטוחה כמה זה טוב ובריא לי.
מאז ומתמיד אומרים לי שפרפרים זו הרגשה שחווים עקב עונג, אבל לפעמים, כמו אתמול וקצת עכשיו, אני חושבת על משהו, ומרגישה הרגשה של פרפרים בבטן, ואחריהם מן סוג של בחילה ריקנית שכזו. הרגשה רעה, נטו. כאילו אין דבר בעולם שיכול לשמח אותי כל עוד המחשבה מדגדגת לי במוח. הבעיה היא, שלרוב מחשבות כאלה באות עקב שחת טלפון ממישהו רחוק מכאן, או עקב דבר מה שאני רואה שקרוב ללבי. ואלה בדיוק סוג הדברים שנוטים להדהד במחשבות במשך זמן מה.. והפרפרים הרעים אוכלים אותי כמעט.
הגורמים לפרפרים שכאלו משתנים בערך פעם בחודש, והם חד משמעים כמעט (לא הגיוני, אני יודעת). קשה לי מאוד להסביר את זה, אבל כרגע, חמישים אחוז בערך מהגורמים, הם דברים שהוא עושה (אולי קצת יותר. אולי בשמונה חודשים האחרונים לא היה גורם שאינו הוא), לרוב בחברת אנשים. זה קרה אתמול, וזה קורה עכשיו. ודרך ההתמודדות שלי בד"כ, היא שיחה או התמקדות בגורם. זה בעייתי כרגע
| |
תולעת
כואב לי.אני רוצה אותה בחזרה, אני מתגעגעת אליה. ועם זאת, המחשבה עליה הופכת למחשבה עליו, ואני לא מסוגלת לשאת מחשבה זאת. ראיתי תמונה שלו במצלמה של ישי, והרגשתי כאילו שורטים לי את העיניים. ככ קשה לי לשמור על קרירות, להעמיד פנים שלא אכפת, שזה מאחורי, שהתגברתי. שאני לא פוחדת ככ לצאת לתחנת אוטובוס, או לעיר. העברתי תמונה מהר, וחייכתי אל ישי, מחמיאה לו על יכולות הצילום שלו. אני מתגעגעת לילדת חיפושיות שאוהבת לצחוק, שמבינה ואכפתית, שעושה מאמצים ככ גדולים להשתפר ומצליח לה, גם אם היא עוד לא מרגישה את זה..
הזונה אומרת שאני צריכה לרדת במשקל, שאולי צום יעזור. אני לא רוצה לצום..לא רוצה להיכנס לכל החרא הזה.
"כשמישהו בוכה, הדבר האציל לעשות, כמובן, הוא לנחם אותו. אך אם מישהו מנסה להסתיר את הדמעות שלו, יכול להיות שאצילי יותר להעמיד פנים אינך רואה אותם" -למוני סניקט
אני לא באמת מסכנה. אני סתם גורמת לעצמי להישמע כזאת
| |
באמת?
אני לא יכולה יותר.פשוט לא יכולה, לא יכולה, לא יכולה. אני ככ מתאמצת כבר שנים, וכולם שמים עליי זין, משתינים עליי בקשת. ה"חברה" שלי יוצאת עם האקס שלי (שאנס אותי, ד"א), קטן מבריז לי באופן קבןע ואין לי מה לומר כי זה תמיד מוצדק, ומה שיוצא מזה זה שבמקום להיות איתו אני נמצאת עם א1 וא2, שכל אחד מהם היה עושה אותי בשלל תנוחות ומקומות בלי לחשוב פעמיים בכלל. ואני לא רוצה אותם. אני לא רוצה, אני רוצה אותו, את קטן. אבל הוא עסוק. אז אני משתדלת לא להציק יותר מדי, ונכשלת. ואז הוא אומר לי את האמת- שאני תלותית. ואני לא יודעת למה, אני שונאת לשמוע את זה. ואמא אומרת לי שאני נראית כמו זונה ומתנהגת בצורה שטחית ואידיוטית. אומרת שאפסיק לבכות ששמים עליי זין, כי ברור שזה המצב. גם היא הייתה משתינה על מישהי שמתנהגת בטמטום וגועל כזה. אפי בוכה בגלל שהיא לא מצליחה להכין חביתה, ואיכשהו זה נהיה אשמתי שהיא בוכה, כי החביתות נהרסות בגלל שאני בחדר שלי מתאמנת להופעה שאני צריכה לתת ביום ראשון, ואני חוטפת על זה כאפה.
אין לי כוח. לא רוצה יותר. לא רוצה יותר להשלים עם כל השטויות של כולם, לא רוצה להגיד שלום לכל מני זונות מכולת שאמורות להיות חברות שלי ברחוב ולזכות באיזה מן הנהון מוזר והתעלמות כללית. לא רוצה יותר להקשיב לעצות של כולם ולהגיד לו את מה שאני חושבת, כי אני סתם מכניסה אותו למצברוח רע, וזה לא עוזר בכלל. ותכלס? ממש לא אכפת לי שאבא שלו עובר לגור באוהל עוד מעט, ושהוא רוצה קצת זמן איכות עם הילדים שלו. שילך אבא שלו להזדיין מבחינתי. אמרת שתבוא? בוא. תגיד לאבא שלך שקבעת דברים מראש. אני לא אומרת את זה כי אני תלותית, אני אומרת את זה כי זה מעצבן אותי שאתה לא עכבי ולא עומד מאחורי הדברים שלך. באמת שנמאס לי כבר. נמאס לי שאני לא יודעת מה קורה בתכלס, ביומיום, כי כולם משנים את דעתם ולכולם צצים דברים ברגע האחרון.
אין לי כוח יותר, באמת. יש ככ הרבה דברים קטנים שמתווספים ומתווספים, ואני מרגישה שאני הולכת להתפוצץ.
אנשים, קחו את עצמכם בידיים! די כבר לשחק משחקים. אם אתם מתחייבים למשהו, תעמדו בו. למה שאלת אותי אם זה בסדר מבחינתי שתתקרבי אליו? גם ככה לא אכפת לך. אז למה? למה אמרת לי שסבבה, אין בעיה. בשביל מה? בשביל שזה יכאב יותר כתגידי לי שאתם ביחד? את והבנזונה הכלב שיישרף שלך.
אני רוצה סיגריה. 
| |
משחק תפקידים
כואבות לי הלחיים מלחייך בשביל כולם,וכואב לי הלב מלאהוב אותם. העפעפיים שלי כבדים מדי, וסוגרים עליי את העולם. אני לא רואה כלום. אני רק יודעת. אני יודעת שאם אני לא אהיה שמחה, חמה, חייכנית ואוהבת בשבילם, לא באמת תהיה סיבה אמיתית ל..איך לומר..? לי.
כואב לי הגרון מלעצור את הבכי, ושורפות לי העיניים מעיפרון שחודר עם דמעות. כואבות לי האצבעות מהקשת הפאקינג סיסמא המזדיינת לכלמני אתרי אינטרנט רק בשביל לראות אם הוא אולי מחובר, כי אין דבר אחד בעולם כרגע שאני צריכה יותר ממנו. ואי אפשר. אי אפשר כי הוא 3,300 ק"מ ממני. ואי אפשר כי סבא שלו רוצה אותו, וכי הוא בחופש, וכי יש לו דברים יותר מהנים לעשות מלדבר איתי כרגע. בכל זאת, הולנד בשבילו זה כמו אוסטרליה בשבילי.
אין לי כוח. הלוואי שייגמרו כבר הדמעות.
|
נכתב על ידי
Professional Dreamer
,
2/7/2012 20:49
בקטגוריות אעא!, בלבול, העט השחור, עזבו אותי., משפחה, קטן וקומפקטי, שנייה להרגע, פסימי, שחרור קיטור, Tears and sadness
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
מוציאה לי את החשק
היא משגעת אותי כל כך הרבה יותר משהיא מדמיינת.
שכבתי הלילה במיטה במשך 4 שעות ולא נרדמתי, אבל לא קמתי כי הבטחתי לו שאשאר תחת השמיכה כמו ילדה טובה. הייתי כל כך עייפה ומותשת!בפעם האחרונה שהבטתי בשעון היה כתוב בו 6:46. בשבע היא דפקה לי על הדלת כמו מטורפת וצעקה עליי לקום כי צריך לרוקן את המדיח. המדיח היה מלוכלך. הפעלתי אותו וישבתי בסלון, מכורבלת בעצמי בתקווה שאירדם בטעות, אך היא התיישבה מולי והחלה להרצות לי שאני מטומטמת ואהבלה, שאני מתנהגת בבית כאילו אני אורחת, שאני אקום מהרהיטים שלה כי אני מטנפת אותם, כי כל האחים שלי מקיאים ומשלשלים כי אני הבאתי איזה וירוס מפגר (אפילו שאני היחידה שלא הייתה חולה בחצי השנה האחרונה), שאני לא עוזרת, לא מתקשרת, שאני לא חלק מהמשפחה יותר. לכי תזדייני אמא, טוב?
הלכתי לחדר שלי, לקחתי מחברת ועט והתחלתי לכתוב מילים שחורות על רקע של קוים אפורים. היא פתחה את הדלת, אך לא אמרה דבר פרט ל"החדר שלך מטונף. ממש כמוך. תעשי טובה, אל תפני אליי עד שהוא מסודר". זרקתי את העט והמחברת על הרצפה בעצבים, והיא קראה מהצד השני של הדלת "תיזהרי שלא אעניש אותך". אני לא בת פאקינג שש! לא סידרתי את החדר.
ישבתי וניגנתי את השירים שאני מתכוונת לשיר באודישן ביום שני. הרגשתי שזה נשמע ממש טוב, ואפילו הקלטתי אץ עצמי מנגנת ושרה, וכשהקשבתי זה נשמע מצוין. הייתי מרוצה והמשכתי להתאמן, אלא שאז היא באה, עם כל השיער האפור צהוב שלה פרוע ברעמה ענקים סביב ראשה המקומט בעל הסנטר הכפול, כיווצה אליי עיניים כחולות רשעיות ואמרה "את מזייפת נורא. תעשי טובה, תלמדי את התווים לפ]ני שאת מחרישה את כל הבית".
לכי תזדייני אמא, טוב?!
| |
|  כינוי:
Professional Dreamer מין: נקבה תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
