כואב לי.אני רוצה אותה בחזרה, אני מתגעגעת אליה. ועם זאת, המחשבה עליה הופכת למחשבה עליו, ואני לא מסוגלת לשאת מחשבה זאת.
ראיתי תמונה שלו במצלמה של ישי, והרגשתי כאילו שורטים לי את העיניים. ככ קשה לי לשמור על קרירות, להעמיד פנים שלא אכפת, שזה מאחורי, שהתגברתי.
שאני לא פוחדת ככ לצאת לתחנת אוטובוס, או לעיר. העברתי תמונה מהר, וחייכתי אל ישי, מחמיאה לו על יכולות הצילום שלו.
אני מתגעגעת לילדת חיפושיות שאוהבת לצחוק, שמבינה ואכפתית, שעושה מאמצים ככ גדולים להשתפר ומצליח לה, גם אם היא עוד לא מרגישה את זה..
הזונה אומרת שאני צריכה לרדת במשקל, שאולי צום יעזור.
אני לא רוצה לצום..לא רוצה להיכנס לכל החרא הזה.
"כשמישהו בוכה, הדבר האציל לעשות, כמובן, הוא לנחם אותו. אך אם מישהו מנסה להסתיר את הדמעות שלו, יכול להיות שאצילי יותר להעמיד פנים אינך רואה אותם" -למוני סניקט
אני לא באמת מסכנה. אני סתם גורמת לעצמי להישמע כזאת