|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
נוער ירושלמי
אנחנו כמו שקית גולות. כל אחד שונה בפנים ודומה בחוץ. בעיקר הרבה רעש.
כל כך התרגלתי לתחושה הזו שכולנו יחד. להליכה לאורך עמק רפאים או בן-יהודה, שמלאה תמיד בחיבוקים וחיכוכי ידיים.
כל שנה בתקופה הזאת מאז 2010 בערך, חבריי נפרדו ממני לשלום במדיהם הירוקים או בתיקים מלאי התרגשות שנשאו אותם למקומות רחוקים.
השנה יותר ממחצית מחבריי הקרובים ביותר, וביניהם החבר שלי החדש, נוסעים. אלה לצבא ואלה לישיבה- רובם למכינות. ואני..אני נשארת כאן, עם סדר היום הרגיל. אמשיך לקום בערך בשש, להתארגן תוך שפשופי עיניים וללכת את אותה דרך מוכרת לבית הספר. אמשיך להסתובב עם תיק עמוס מילים וידע ברחובות ירושלים, אמשיך להרדם בשיעור, לשיר שלושה ימים בשבוע, להופיע פעם בחודש בערך, להתרגש מדברים קטנים כמו רסיטל ובגרויות. והם..הם ילמדו כל יום מציאות אחרת. מציאות שאני לא חלק ממנה. אני אהיה חלק ממוזיקת הרקע- קול טלפוני בערבים פעם בכמה ימים, אולי יזכירו את שמי פה ושם.
קשה לי כל כך הידיעה שנותרו 25 ימים. את אלו הייתי רוצה להעביר רק עם אלה שעוזבים. למלא אתם עוד כמה רגעים אחרונים, עוד סרט במצלמה, אבל גם להם הלוכים החיים להשתנות לא קצת, ואפילו יותר מלי.
אני יודעת שזה לא סוף העולם, ושאפשר לשמור על קשר..אבל זה מן טעם של סוף שעד עכשיו רק טפטף ופתאום הוא ממלא את פי ביובש.
אנשי המכינות מחליקים לי מבין הידיים..מתגלשים מאצבע לאצבע עם חיוכים מפוחדים, ונוחתים בחלקיה השונים של הארץ. שקית הגולות נקרעה, והתפזרנו כולנו ברעש גדול.
| |
רשמי עם הסתייגויות
אני ממש מאושרת ויכולה רק לקוות שגם הוא..
הלוואי ונהיה חזקים ונחזיק להמוןהמון גם כשילך וגם כשאלך ושנתאהב למרות הקשיים ושיהיה טוב.
הלואי שיאהב אותי..
| |
בעכבות לב
ראיתי היום את סרטי הגמר של הבוגרים.אם זה לא היה בכתב, אולי הייתי מוחאת כפיים לאות כבוד- כי הם היו מצוינים. אבל זה כן בכתב, אז אנסה להביע רגשות במילים ולא במחוות נדושות כמו מחיאת כפיים.
הרגשתי ככ הרבה-הסרט "אריה" תפס אותי לא מוכנה. בסרט מסופר על חלק מחייו של לב, תלמיד שמינית מוכר בקרב הנוער הירושלמי בסה"כ, ולי בעיקר מוכר כאקס של חברה. הסרט הוא דוקומנטרי, ובתחילתו לב מספר על חלקים שהיו קשים יותר ופחות בחייו החסרים באב. בהמשך הסרט- לב נוסע עם הבמאי והצלם לפגוש את אביו לראשונה (באמתבאמת.לא מבוים). זה תקציר שטחי של רגשות עזים שעוטפים ב8 הדקות של הצפייה בו. אני יכולה לומר שללב יש קול נמוך, ושהצוות עשה עבודה נהדרת על הפקת סאונד. הצלילים והמוזיקה ששמו התאימו להפליא. וזהו, כי את הצילום לא הצלחתי לראות דרך מסך דמעות מזדיינות שלא הפסיקו לרדת. קינאתי בלב, ולרגע רציתי לדבר אתו, לחלוק אתו מילים שלבטח שמע כבר, כי כולנו בארץ מדברים עברית. לרגע רצתי שיביט בי, בי חסרת האב שאיש לא מביט בה כי איש לא יודע.
אני מעריצה אותו על האומץ לפגוש את אביו, ויודעת שלי אין את אותו האומץ לפגוש את שלי.
| |
אולי
אולי אם הייתי נראית קצת אחרת,
רזה או
אולי ג'ינג'ית ו
מנומשת.
 האם הייתי אוהבת את עצמי אז?
| |
להיות עם חופשי בארצנו
הוא בא ומעיר אותי.
הוא אומר לי "אהובה? בואי, יש אזעקה. צריך לרדת למקלט".
אני לא מאמינה תחילה, ואז אני שומעת. אני קמה ולוקחת את היד המושטת לי, ואנו יורדים יחד.
דקה או שתיים מאוחר יותר, אבי אומר ששמע פיצוץ, וכולנו מתיישבים בסלון להאזין לרדיו, לשמוע היכן פגע הטיל.
זאת לא פעם ראשונה שאני יורדת למקלט, שאני שומעת אזעקה, שהחשש מי ייפגע חודר.
אבל זאת הפעם הראשונה ששומעים אותה כאן, בבית.
אמא בוכה ואומאת שזה מעלה לה את כל הזכרונות ממלחמת יום כיפור. סבתא נלחצת ופוחדת לסוע הביתה. אחותי הקטנה בוכה בהסטריה, ואפילו קטן נלחץ.
כולם מדברים על המלחמה. שואלים אותי אם יש לנו מסיכות, אם יש מקלט, אם יש ויזה לאמריקה ואוסטרליה למקרה ש.
חלמתי הלילה על המלחמה שהייתה כשגרנו בצפון, והתפנינו לירושלים.
אבא היה במילואים, אנחנו ישנו במקלט והמסכות היו בהיכון עד שעברנו.
הפחד מאז חוזר אליי, לא משנה כמה אני מנסה להדוף אותו.
אנחנו שוב במלחמה?
| |
|  כינוי:
Professional Dreamer מין: נקבה תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
