ראיתי היום את סרטי הגמר של הבוגרים.אם זה לא היה בכתב, אולי הייתי מוחאת כפיים לאות כבוד- כי הם היו מצוינים. אבל זה כן בכתב, אז אנסה להביע רגשות במילים ולא במחוות נדושות כמו מחיאת כפיים.
הרגשתי ככ הרבה-הסרט "אריה" תפס אותי לא מוכנה.
בסרט מסופר על חלק מחייו של לב, תלמיד שמינית מוכר בקרב הנוער הירושלמי בסה"כ, ולי בעיקר מוכר כאקס של חברה. הסרט הוא דוקומנטרי, ובתחילתו לב מספר על חלקים שהיו קשים יותר ופחות בחייו החסרים באב. בהמשך הסרט- לב נוסע עם הבמאי והצלם לפגוש את אביו לראשונה (באמתבאמת.לא מבוים).
זה תקציר שטחי של רגשות עזים שעוטפים ב8 הדקות של הצפייה בו.
אני יכולה לומר שללב יש קול נמוך, ושהצוות עשה עבודה נהדרת על הפקת סאונד. הצלילים והמוזיקה ששמו התאימו להפליא. וזהו, כי את הצילום לא הצלחתי לראות דרך מסך דמעות מזדיינות שלא הפסיקו לרדת.
קינאתי בלב, ולרגע רציתי לדבר אתו, לחלוק אתו מילים שלבטח שמע כבר, כי כולנו בארץ מדברים עברית. לרגע רצתי שיביט בי, בי חסרת האב שאיש לא מביט בה כי איש לא יודע.
אני מעריצה אותו על האומץ לפגוש את אביו, ויודעת שלי אין את אותו האומץ לפגוש את שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
האם הייתי אוהבת את עצמי אז?
כינוי:
Professional Dreamer