זה משהו מיני כזה, מלטף משהו, מדגדג. הוא שולח לשונות בכיוון הכללי של הלב שלי, שפועם חלושות תחת שכבות אבק שנערמות כבר שנים. אני מחייכת וכותבת הודעה טיזרית שכזו לבחור ויכולה לחוש בתעבה שלו מתעוררת. אני נגעלת ולוקחת צעד אחורה. היי, את! צועק קול מלמעלה. "את לא יודעת את החוקים?" כמובן שיודעת, ואין צעד אחורה.. כוסאמק כי גם אי אפשר להישאר במקום. אז הוא מגיע אליי לדירה, עם פייסל שאני בכלל לא אוהבת. מנשק לי את הרגליים לאט וברכות, שואף מהשיער הזהוב עמוקות ולוחש שיש לי ריח של שמפו. אני מהנהנת ומתרכזת בסטלה, משעינה ראש לאחור ומניחה ללשונו לשחק בי בלי חוקים. וגומרת.
הלילה עבר והבוקר בא. הוא כבר לא שם כי העפתי אותו, והסיגריה עם הקפה נראית הדבר החשוב בעולם. אני מעשנת אותה פנימה פנימה, מניחה לעשן לקחת ממני והלאה כל שריד של ריח מקלחת. וזה דבילי, כי הצעד הבא הוא מקלחת.
גם אותו היום עבר, ואני ממשיכה הלאה. החיים מניחים לי מטרות ואני יורה בלי לכוון ולפעמים פוגעת. זה לא ככ משנה כי אסור לעצור אז אני ממשיכה, אבל צובט לי בלב שאין מישהו שאני באמת אוהבת שינשק לי את הרגל ויתענג על ריח השמפו בשיער הצהוב שלי. וזה מעביר לי צמרמורת בגב. זה משהו מיני כזה, מלטף משהו..מדגדג.
היה כל כך כיף. שיחקנו פול, ואפילו שהוא יותר טוב ממני הרגשתי שהשתפרתי. חוץ מזה, שרק ההנאה בלהביט בו מתכופף, מכוון, מתרכז, לועס את המסטיק לאט לאט, ופתאום באם! הכדורים עפים לכל עבר על השולחן- זה מספיק בשבילי. אני מסוגלת לשבת ימים ורק לצפות באושר שלו, בחיוך הזה שחושף את שיניו הלבנות כשהכדורים נבלעים בחורי המשטח הירוק. כשסיימנו לשחק, הלכנו לאורך פסי ברכבת הישנה, ואני הרגשתי שאני רוצה למשוך את הצעדה הזו לנצח. ואז..אני לא יודעת מה קרה, אבל פתאום הרגשתי שאין אדמה מוצקה תחת רגליי. פחדתי, וחשבתי שמזל שהוא פה, כי אני צריכה שיחה איתו. על רקע מחשבותיי שהתבלגנו והסטלתו (מלשון סלט) נהלנו שיחה על שעות שינה ובעיות שינה, ואיך מטפלים בהן, ולפני שאני יודעת מה קורה הוא אומר לי "אני חושב שאלך הביתה, להתקלח ולישון." הרגשתי כאילו בועטים בי. הנה זה שוב קורה, אני צריכה אותו והוא לא פנוי, לא יכול, אולי אפילו לא רוצה..? ושוב, זה לא באשמתו. זה "נוירולוגי". ועכשיו מה?
שאתן לו לראות את הדמעות שכל השיחה אני שומרת בעיניים? לא. אך הן כמעט פרצו, ולכן, נשקתי לו ובירכתי לילה טוב, ובערך ברחתי. חציתי את הרמזור באדום ועד שהגעתי למדרכה השנייה כבר היו לי שבילים שחורים של דמעות ואיפור.
הבטתי לשמיים, ודיברתי אל בורא עולם, ואמרתי לו "למה אתה לא נותן לו פאקינג לישון? מה הוא עשה לך רע? הוא לא מאמין, זאת פאזה, אני לא צריכה לומר לך את זה. וזה לא משנה, כי אני מאמינה בשביל שנינו". הדמעות זלגו, ואני הרגשתי מאניה דיפרסית, משוגעת, אהבלה, מדברת אל השמיים ומייללת.. הרגשתי שאני מאבדת שליטה, ולא ידעתי למה. "לא יודעת". שתי מילות המפתח להרגשה שלי לאחרונה. לא יודעת מה עובר עליי, לא יודעת למה, ולא יודעת אם אכפת לי. אני חושבת שכן..אני די בטוחה.
רציתי חיבוק. אם לא ממנו, מאמא. כמה זמן לא רציתי חיבוק מאמא..התקשרתי לי' ואמרתי לה שאני צריכה אותה..וכשהגעתי הביתה הלכתי ישר לחדר העבודה של אמא, בתקווה שכשתראה את הדמעות תקום ותחבק אותי (אפילו שבסתר לבי ידעתי שזה לא יקרה). באופן מפתיע (not) היא לא שמה לב, גם לא כשאמרתי היי. היא הייתה עסוקה בללמד אותה מ"מ.
התקשרתי אליו, להתנצל על שברחתי, וניסיתי להפסיק את הדמעות, אך כשענה, הוא מייד שם לב.הוא שאל שאלות שהשתוקקתי לענות עליהן, אך לא יכולתי. גם כי לא ידעתי, וגם כי לא רציתי קשר טלפוני, אלא קשר פיסי..אמיתי. וזה לא התאפשר, כי הוא היה ככ עייף..הוא בערך התפרק קודם, על הפסים. באותם רגעים שנאתי את בעיות השינה שלו יותר מכל.
אבא יצא החוצה וראה אותי בוכה, אך לא אמר דברץ אחרי כמה דקות חזר פנימה. נכנסתי אחריו, חשבתי לדבר איתו אך עד שנכנסתי ראשון כבר היה קבור באתרי חדשות ובורסה.
כששמעתי את השער נפתח, וידעתי שי' היא שפתחה אותו, שמחתי כ"כ.
רצתי אליה, ובכיתי עליה. שמחתי שהיא שם, אבל גם היה לי עצוב שאמא, והוא, וש', ואבא..איפה הם? הם האנשים כביכול הכי קרובים אליי, אבל כשקשה לי, כשאני קצת צריכה עזרה, הם לא שם להלחם עליי.מי שכן שם, זאת חברה מקסימה וחמודה, עם שילוב של רצון שיאהבו אותה ורצון לעזור ולאהוב. היא נלחמת עליי יותר מההורים שלי, יותר מהחבר שלי, יותר מהחברה הכביכול הכי טובה שלי..איפה כולם, כל אלה שאני תמיד שם בשבילם? אינם.
ישבנו קצת בחוץ, אני וי', ואז אמא הופיעה בדלת וזרקה "פנימה, עכשיו." עצבני ועוקצני, וחזרה פנימה. חיבקתי את י' והודיתי לה, אמרתי לה שהיא יכולה לחזור הביתה עכשיו, ונכנסתי פנימה. אמא הורתה לי לשבת, ונעמדה מולי. "מה קרה?" היא שאלה בקרירות. עניתי את האמת, שאני לא יודעת. היא צעקה עליי לא לשקר, ועניתי שאני לא משקרת.
אז התנהל דיון בו היא לא נתנה לי לסיים משפטים, הסבירה לי מה אני מרגישה וחושבת, וכמובן- הפכה את עצמה לקרבן. אפקטיבי? Not so much.
היא שאלה למה חיכיתי לה ולא דיברתי עם אבא. עניתי שאני לא רוצה לדבר איתוף כי חוץ מזה שאני כנראה הבת שלו, אני לא מרגישה אליו שום קשר. ואז נזכרתי שהוא שומע הכל. אופס..:\
הוא הצטרף לשיחה. הוא ואמא אמרו דברים כן ולא נכונים, ובעיקר דיברו לא לעניין. אמרו שאני מלודרמטית, חסרת גבולות, רגישה מדי, קצת חיה בבועה, לא עקבית, עד כאן הכל נכון. לא נכון שאני מופקרת, חסרת אחריות, טיפשה, מגוחכת, מופרחת, פסיכית..כל זה קצת הרבה פחות נכון. לא שזה משנה, כי מה שניסיתי לומר להם הוא שאני לפעמים פשוט רוצה הורים שיהיו הוריים. אמרתי לאמא שאינ מרגישה שלא אכפת לה ממני בכל מני מובנים.
התשובה שלה: יש לך מושג בכלל כמה אני משקיעה במציאת בית ספר שם, בבית החדש, שיהיה לך טוב, ושיעמוד בסטנדרטים שאני חושבת שטובים לך? כמה אני עובדת עבודה שחורה מאחורי הקלעים, רק כדי שלך יהיה טוב?"
התשובה החצופה שלי לזה: אני מעריכה את זה. הכל טוב ויפה, רק שזה לא כל מה שאמאהות אמורות לעשות. את רוצה פרס 'האמא הטובה ביותר' על זה? את לא תקבלי אותו, כי בשביל להיות אמא צריך גם להיות אימהית. לא אמא ש'כשאגדל אבין' כמה שהייתה טובה. לפעמים אני רק צריכה שתהיי חמה ואוהבת כשקשה לי ולא תצעקי עליי ותקללי אותי, תגידי לי שאני משקרת.במקום לתקוף אותי תחבקי אותי. את ואבא.. שניכם מצפים ממני להעריך דברים שאתם מסתירים ממני, ולא נותנים לי להרגיש שאתם ההורים שלי. אז אני מבינה שאתם לא כאלה,, טיפוסים חמים ואוהבים, הוריים..אבל זה מה שאני אומרת לך. שבזה אני צריכה עזרה".
היא נעמדה בעצבים ואמרה "את צודקת! אני אמא רעה ונוראה, ואבא שלך אכזרי. (שוב היא הופכת את עצמה לקרבן) מה את רוצה ממני עכשיו?" היא הלכה וטרקה את דלת השירותים אחריה. "אז מה הטעם לדבר בכלל?" צעקתי אחריה. היא ענתה "באמת מה הטעם?"
הלכתי למטבח והתקשרתי אליו. אמרתי לו שאני לא בסדר, אבל אני אהיה בסדר. ותודה שהוא דואג לי. אמא הופיעה במטבח ובידה גליל טישו. "הלכתי להביא לך נייר לקנח את האף, אבל הלכת." היא חייכה אפילו שהיו לה דמעות בעיניים. הגוש בגרוני התחזק, והתחלתי לבכות. היא חיבקה אותי, ואמרה: בסופו של דבר, כולנו משוגעים, ומה שנשאר לנו זה ללמוד איך לחיות עם עצמנו." ואז היא החליפה ון דיבור ואמרה "וואי, את לא מבינה איזה בתים יפים אני ואבא ראינו היום עם האדריכלית. אני חושבת, שבסופו של דבר, הכי חשוב שבנאדם יבנה לעצמו את הבית, ולא שיבנו לו את הבית שלו (אני חושבת שבית זאת מטאפורה לחיים)."
זכרונות ממלאים אותי. כל רגע שעבר כבר זיכרון הוא, וכל רגע שאני חיה עובר בן רגע, ולכן הוא זכרון. אני חיה זכרונות.
לו הייתי צריכה לבחור זיכרון אחד אותו הייתי חיה שוב ושוב, הייתי בוחרת באותו הלילה, בו הרגשתי שהוא אוהב אותי יותר מכל, וזה כל מה שחשוב.
הזיכרון:
אני שוכבת לצדו, כך, כשהירח מטיל את צילו על עורו הלבן, המתוח באופן מושלם על שרירי גופו, שמתעקלים באופן מושלם, עולים ויוררדים עם נשימותיו.
הרגע הזה, הנשימות האלה שנשם עליי בכבדות ישנונית, הליטוף הזה שידו העניקה לי כל כמה זמן כשנדד מן השינה לרגע קצר- הרגע הזה ממלא אותי חום וחיבה, מעלה בי חיוך בכל פעם שאני נזכרת.
הרגע הזה, אתמול בלילה, שעה 1:00 בבוקר, ה28.4.2012, יעטוף אותי בחום לעולם ולנצח.
הרגע הזה, זה הכי טוב שאפשר.
"Some of us have great stories, pretty stories that take place at lakes with boats and friends and noodle salad. Just no one in this car. But, a lot of people, that's their story. Good times, noodle salad."- As Good As It Gets
תוך כדי שיחה, אני צופה בך שולק שלוקים קטנים מבירה ועוד בירה ועוד בירה ועוד שתיים. צופה בך מפשיר את קיר הקרח הדק הזה של שני אנשים זרים, מרגישה איך לאט לאט אתה נפתח אליי, נשען עליי, מסדר לי את השיער, מסתכל עליי.
נורא עד כמה שזה יהיה, ממכר אותי המבט הזה בעיניים הירוקות גדולות שלך כשאתה מתלבט אם לנשק אותי או לא. המגע שלך הרך והנעים על הגב שלי, כאילו כבדרך אגב תוך כדי שיחה עם חברך הטוב בטלפון, כשאתה מספר לו בשפה זרה על בחורה יפה שפגשת באיזה מסיבה, ומתכנן להתחבר איתה ולראות לאן זה ילך. מצחיק אותי שאתה לא יודע שאני מבינה אותך, ושלא יקרה בינינו כלום, לפחות לא הלילה, כי אני לא פנויה.
תוך כדי שיחה, אני צופה בהבעת פניך הנדהמת לגלות שהעומד לפניך הוא חובב גברים מוצהר וידוע, וצופה בך בולע את ההפתעה ומסתיר אותה בצחקוק חמוד וקטן על אמירה לא מדי מתוחכמת של מישהו שעומד לידנו.
מקווה שלא הבהלתי אותך יתר על המידה כשנשקתי ללחי שלך שהייתה קמוטה מחיוך רחב, ומקווה שנהנית.
כך או כך, אדון בולטימור יקר,
אני נהניתי, ורציתי רק להודות לך על ערב נפלא. על אף שאינך יכול לקרוא זאת, ואם אתה כן אין לך דרך מיוחדת לדעת שמדובר בך, זו עדיין דרכי להודות לך במילים בהן אני חושבת באמת, ובצורה בהן אני מתכוונת אליהן.
בתאריך הזה, בשעה הזו- חצי ל00:00, לפני חודשיים הייתי...
ישבתי בפארק קטן חמוד, צופה בחבריי לוגמים יין אדום מן הבקבוק, על פניי חיוך ריק שלא הביע את אי הודאות והדאגה שמילאה אותי. פחד. תהייה וציפייה, התרגשות. הרגשתי כמו ילדה קטנה, יושבת עם חיוך דבילי על הפנים, שומעת צלילי צחוק ודיבור כאילו דרך מים, מהנהנת לפי הצורך אך לא באמת מקשיבה, בוהה באהובי, מחכה לתשובה.
אהוב שלי..היום לפני חודשיים..זוכר? זוכר את הימים שבאו לפני? את החופש..? את מנורת הרחוב והאדים, את השיחות, את התקופה שהיינו יזיזים..? זוכר את הפעם הראשונה בה ישבנו בפארק שלנו, על גג המקלטים? שחייכת אליי בביישנות ואמרת בשקט ש"קצת קיווית שיהיה בנינו משהו"?
אני זוכרת. הראש שלי אומר לי שחודשיים זה ממש כלום, אבל האמת..? האמת היא שמרגיש לי כאילו אנחנו יחד כבר אלף שנה, מכירים זו את זה כאת כף ידינו. אתה כבר קורא אותי כמעט כאילו הייתי ספר פתוח, והביישנות שלי איתך לאט לאט דועכת.
אהוב שלי, אני ואתה? קרינו כבר לפני חודשיים. חודשיים שלמים! היית מאמין? ועם זאת, ילדקסם שאתה, כל האהבה הזאת? כל זה..רק בחודשיים? קשה להאמין שלא עברה חצי שנה. חצי שנה לפחות. אנחנו יחד כבר ורק חודשיים. שוב פעם הבלבול, אני יודעת. שוב פעם הקונפליקט. הרי לך, הסבר והצצה לסבך הזה שהוא המוח שלי :).
אהוב שלי, תראה לאן הגענו. בחיים לא חשבתי..מעולם לא דמיינתי..שאני ואתה, אני ו"קטן וקומפקטי", אדון "יש לי את מספרי הטלפון של כל העולם, אני דפי זהב של כל החברים שלי, באמת. אפשר את המספר שלך?", מר "מותר לי לאהוב אותך לנצח?". רק תראה לאן הגענו..היית סתם קטן וקומפקטי, אני זוכרת את זה. ועכשיו..איזה קטן, מה חשבתי לעצמי. אתה עולם ומלואו, מעניין, מרתק, חם וחכם, מקסים ושובה לב. אתה אהוב שלי עכשיו..ויש לי בשבילך בקשה אחת קטנה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Professional Dreamer