הלך אחד, יבוא אחר. אני לא בוכה. אני מפחדת שאני לא מספיק טובה..לא מספיק טובה כדי שמישהו עם שכל יאהב אותי ויימשך אליי. כאב לי לשמוע שהוא רוצה הפסקה, אפילו שגם אני התקשרתי במטרה לחתוך- כאב כי כל טיפת כוח שיש בי השקעתי בו עם חום ואמפתיה, והוא ישן לי בפנים בכל הדרכים.
תמיד כולם אומרים לי לעזוב, זה הומו, השני ליצן והשלישי סמרטוט. אומרים לי לחכות לפרינס צ'ארמינג שיגיע על הסוס, אבל כוסאמק בינתיים אני מרגישה מכוערת ודפוקה.
הלוואי שמישהו יאהב אותי באמת, שיתן לי להרגיש כאילו שאני מלכת העולם. הלוואי, הלוואי, הלוואי.
עד אז, אשמור את הדמעות בגרון כי יש לי דברים שיותר חשוב שאתפקס עליהם מהלל אחד שיפהק כשאבכה.
יש חלקים של טליה בכל מני מקומות, בצפון ובדרום ובמרכז. נתנה להלל, ולקטן, לחברים- ורק לי לא נשאר. ואני מרגישה שאני מסתובבת סביבי במעגלים מחפשת אותי. מה עשיתי?
ביקרתי את הים אתמול. הוא בירך אותי בליטופי גלים קרירים על כפות הרגליים, שבלעו לאטם גם את הג'ינס וכל רסיס של עצב שהיה חבוי בי. ירד גשם על כל הלילה ברח' קצנלסון ההוא, זה שבירושלים. כולנו הישנים נבלענו בחורף ושיחקנו עם שדוניו בחלומותינו. טיול הבוקר בין העלים היבשים הרטובים שיכולתי לראות את עכבות הפיות מנצנצות עליהם מלאה אותי צמרמורות בצורת חיוכים.
כיף לי עד שד עצמותיי, אני מבטיחה. מצב הרוח שלי טוב ואני מחייכת.
שרועה בחיבוק חי ותוסס. נושמת ריח של ערב מבעד לחלון ברח קצנלסון, מלוא הריאות פנימה והחוצה. אני לא רוצה לחיות בשום עולם אחר..כל חוסר השלמות כאן יוצר את הקיום שלי, פותח את דלתות האפשרות בזו אחר זו- והן יפות כל כך! כל הזדמנות מושכת מקודמתה, קורצות ממני שפתיים בדוגמת חיוך
אנו חיים בתרבות קיצונית, הרסנית, כואבת. אנו חיים במציאות עדינה שאני רוצה לסרוג לה צחוק מהצמר הרך ביותר.
אני רוצה ששנה הבאה התיק שלי יהיה קל יותר. בתיק של שנה הבאה תהיה מחברת, עט ירוק, בושם, סיגריות, מצית, שמיכה ובקבוק-חם מלא בתה או קפה. בתיק
של שנה הבאה תהיה קופסא קטנה עם ציור של דוגמנית לא ידועה בשחור ולבן,
מלאה בצחוק לכשאהיה עצובה. כשאפתח את הקופסא כל מי שבחדר יבקש קצת גם.
כמובן שאחלק, ואחייך כשאביט בעונג מתפשט על פניהם לאט כמו אחרי שלוק של
שוקו עם מרשמלו.
השנה הזו מסובכת- ונעבור גם אותה. יש לי את כל גיבורי העל הכי טובים לצידי :)
לא מצליחה להפסיק לחייך. גם כשאני שרופה מהשמש ושורף לי להתקלח, וגם כשקורים דברים לא נעימים אחרים. אני אפילו לא שמה לב, כי בעיניים שלי הוא רץ אחרי האוטובוס ונבלע בגלים מעורבים של ים ושל הצחוק שלי, וביד שלי לוחצת היד שלו ומעבירה הדי צמרמורת ואושר קטן.
היה לי כיף כיף כיף ואני חייבת לו את כל התודה שבעולם על ההנאה וההתרגשות והחיוכים שלא נגמרים.
ים נהדר עם בחור נהדר, שיש לו לב נהדר וצחוק נפלא וכשהוא מדבר אי אפשר להוריד ממנו את העיניים והוא חכם ומצחיק ויפהפה. אני רוצה שהוא יחייך וישמח תמיד!
כמה מילים רצו לי בראש היום..על דמיונות, על הפתעות, על שמחה ועל בלבול ובסוף נשארתי עם חיוך דבילי עצב קטן בעיניים ומחשבה אחת- הצעיר הזה כל כך פשוט ונהדר, והלוואי והייתי מסוגלת להתאהב בו ולשכוח מאחרים. פשוט לאהוב ולהיות נאהבת. ברשימת השמות שלו הייתי "מאמי שלי" וברשימת השמות שלי הוא היה "אהוב" עם תמונת נשיקה. היינו אוכלים גלידה בערבי חמישי ומתגרים זו בזה בכל צורה אפשרית, מסיימים את היום בנשיקה. הלוואי והייתי מסוגלת לפשטות כזאת, לאהבה ללא מחשבות. הייתי רוצה להיות טיפה פחות חכמה אני חושבת.
אבל אני לא, ואני לא בטוחה כמה רע לי עם זה. אני אוהבת לאט לאט את עצמי כפי שאני, לומדת להכיר מי זאת בכלל. כיף לי עם הבלי לחץ שלו, ועם הנשיקות בטעם פיצה-סיגריות-מסטיק שלנו ב5 בבוקר. טוב לי שהוא הולך וזה לא נורא בעיניו, ושהוא דואג לקרוביו אבל יודע איפה נופל הגבול. הוא כזה גבר בעיניי..הוא מהמם והוא שומר. זכיתי להציץ לעולם קצת אחר משלי בפגישות הקצרות עם טל, אבל סיימנו והוא התבאס אבל..אני מבולבלת וזה ממלא אותי גאווה ואושר. מזל שלא הכל פשוט וקל, ומזל שיש לי חששות ופחדים ומזל שיש לי בעיות שאני צריכה לפתור.
נגמרת לאט לאט. זה משעשע באיזשהו מקום, כשאני עוצמת עיניים ורואה אני מקומטת ועייפה, וכשאני פותחת ומביטה בי במראה אני נראית לעצמי כפוטושופ. אתמול לא יכולתי לסבול אותו ורציתי שילך. מאסו עליי השטויות והשקרים..כל חיי אני מאמינה באגדות וסיפורים, מדוע אני לא יודעת, אך לאחרונה אני מתחילה להאמין שאליס מסוממת וסינדרלה סתם בכיינית.
יש לי אדם אחד בראש, והוא לא יוצא. זה משגע אותי. אני לא רוצה אותו בראש שלי, הוא לא רוצה להיות שם. אני לא רוצה לחלום יותר ואני לא רוצה לשמוע יותר סיפורים. אולי בגלל זה לא משנה לי לתת לקטינים לרייר מעליי ולזרוק אותו לנאיבית שלו.
התנגשויות של כמיהה תשוקה ובחילה. האלכוהול מילא כל סדק מגופי, מטשטש ושופך ממני את עצמי במילים איטיות ומסורבלות. הוא
שכב לצידי כשביקשתי, והגוף שלו היה כל כך חם. אני זוכרת שלא הייתה לו
חולצה, ואני לא זוכרת אם חיבק, ואני לא זוכרת אם נישק מעט או שלא. אני
זוכרת שרציתי ואני זוכרת שדווקא כשלא התכוונתי הוא חשב לדעתי שניסיתי לנשק
את השפתיים שלו.
היה כל כך הרבה לילה אתמול, וכל מה שחשבתי עליו היה איך שהגוף החם שלו נגע בי..ותהיה למה, ומה הוא חושב, אפילו שהוא לא אוהב שאני יודעת
אנחנו כמו שקית גולות. כל אחד שונה בפנים ודומה בחוץ. בעיקר הרבה רעש. כל כך התרגלתי לתחושה הזו שכולנו יחד. להליכה לאורך עמק רפאים או בן-יהודה, שמלאה תמיד בחיבוקים וחיכוכי ידיים. כל שנה בתקופה הזאת מאז 2010 בערך, חבריי נפרדו ממני לשלום במדיהם הירוקים או בתיקים מלאי התרגשות שנשאו אותם למקומות רחוקים. השנה יותר ממחצית מחבריי הקרובים ביותר, וביניהם החבר שלי החדש, נוסעים. אלה לצבא ואלה לישיבה- רובם למכינות. ואני..אני נשארת כאן, עם סדר היום הרגיל. אמשיך לקום בערך בשש, להתארגן תוך שפשופי עיניים וללכת את אותה דרך מוכרת לבית הספר. אמשיך להסתובב עם תיק עמוס מילים וידע ברחובות ירושלים, אמשיך להרדם בשיעור, לשיר שלושה ימים בשבוע, להופיע פעם בחודש בערך, להתרגש מדברים קטנים כמו רסיטל ובגרויות. והם..הם ילמדו כל יום מציאות אחרת. מציאות שאני לא חלק ממנה. אני אהיה חלק ממוזיקת הרקע- קול טלפוני בערבים פעם בכמה ימים, אולי יזכירו את שמי פה ושם. קשה לי כל כך הידיעה שנותרו 25 ימים. את אלו הייתי רוצה להעביר רק עם אלה שעוזבים. למלא אתם עוד כמה רגעים אחרונים, עוד סרט במצלמה, אבל גם להם הלוכים החיים להשתנות לא קצת, ואפילו יותר מלי. אני יודעת שזה לא סוף העולם, ושאפשר לשמור על קשר..אבל זה מן טעם של סוף שעד עכשיו רק טפטף ופתאום הוא ממלא את פי ביובש.
אנשי המכינות מחליקים לי מבין הידיים..מתגלשים מאצבע לאצבע עם חיוכים מפוחדים, ונוחתים בחלקיה השונים של הארץ. שקית הגולות נקרעה, והתפזרנו כולנו ברעש גדול.
אני מקוה עם כל הלב שהענקתי לו אושר היום. כל כך היה לי נעים..האם גם לו? הלואי וידעתי את מחשבותיו של היצור החיוור הזה שישב וחייך ללא מילים, ליטף חיבק ריגש כל כך. האהוב הזה שיש לו שרירים של סופרמן ואחים שמגיעים לתקרה. אני מקווה לסוע יום אחד. לעיירה קטנה עם ים ונשים בחצאיות בגזרה גבוהה. הייתי וישבת עם משקפי שמש, סיגריה, קפה מחברת ועט. רגליי שלובות ושפתיי מחויכות. הנה חלום שלי. הנה תראו- חלום אמיתי. אני חושבת שברגע הזה אחוה אושר.
יושבת מקופלת לצד הדרך, מביטה קדימה בחושך המואר במרחקים שווים לאורך הרחוב. הסיגריה בידי מעלה עשן. דקיק ומסולסל הוא רוקד בין קרני הפנסים. הבטתי בלי לחשוב ושאלתי את עצמי אם זה רוגע. נשכתי את השפה בשקט ושאפתי צרידות ברעש. נשפתי בצחוק חרישי משהו בלי סיבה מדויקת, ושרתי לעצמי שיר ערש שכתבתי כשהייתי קטנה. הקור החביב של ליל הקיץ הזה עטף אותי, חיבק אותי ונישק אותי כמו שהלל לא העז עוד לעשות. הוא לא יודע כמה אני אוהבת.. צליל סמס חתך לי את קו המחשבה וחייכתי, כי כשהורי חוו רגעים כאלה, לא היה צליל סמס שיחתוך את תהיותיהם. מזל שזה היה הלל.
שלווה כשאני אתו. וכשלא אז מחייכת ומחייכת כי..כי טוב לי ואני חושבת עליו והוא מקסים ויש בו אידאל של התחלה, והריח שלו לא מוכר וכשהוא מחייך זה כמו כוכב נופל ומבקשת משאלה ש..יאהב אותי.
לידי ואז ליטופים ואז ידיים ואז לילה טוב ונשיקה בלחי. הוא הלך אבל נשארה לי בבטן נפלאות של התחלה, ואני רק יכולה להתפלל ולקוות שיצא מזה משהו מקסים ומדהים שנזכור הוא ואני יחד לשנים ארוכות.
אני כל כך רוצה כל כך חזק שאני לא ישנה ולא אכפת לי הצום- הוא עובר לי בקלות. גם אם זה סתם שיגעון של רגע ומה שהיה אתמול נגמר אתמול, אני ארקוד למוזיקה של הרגע הזה עד שיתקפלו לי הרגליים ואתלה על הריצפה באפיסת כוחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Professional Dreamer