|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
משחק תפקידים
כואבות לי הלחיים מלחייך בשביל כולם,וכואב לי הלב מלאהוב אותם. העפעפיים שלי כבדים מדי, וסוגרים עליי את העולם. אני לא רואה כלום. אני רק יודעת. אני יודעת שאם אני לא אהיה שמחה, חמה, חייכנית ואוהבת בשבילם, לא באמת תהיה סיבה אמיתית ל..איך לומר..? לי.
כואב לי הגרון מלעצור את הבכי, ושורפות לי העיניים מעיפרון שחודר עם דמעות. כואבות לי האצבעות מהקשת הפאקינג סיסמא המזדיינת לכלמני אתרי אינטרנט רק בשביל לראות אם הוא אולי מחובר, כי אין דבר אחד בעולם כרגע שאני צריכה יותר ממנו. ואי אפשר. אי אפשר כי הוא 3,300 ק"מ ממני. ואי אפשר כי סבא שלו רוצה אותו, וכי הוא בחופש, וכי יש לו דברים יותר מהנים לעשות מלדבר איתי כרגע. בכל זאת, הולנד בשבילו זה כמו אוסטרליה בשבילי.
אין לי כוח. הלוואי שייגמרו כבר הדמעות.
|
נכתב על ידי
Professional Dreamer
,
2/7/2012 20:49
בקטגוריות אעא!, בלבול, העט השחור, עזבו אותי., משפחה, קטן וקומפקטי, שנייה להרגע, פסימי, שחרור קיטור, Tears and sadness
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
לילה עמוס מחשבות
היה כל כך כיף. שיחקנו פול, ואפילו שהוא יותר טוב ממני הרגשתי שהשתפרתי. חוץ מזה, שרק ההנאה בלהביט בו מתכופף, מכוון, מתרכז, לועס את המסטיק לאט לאט, ופתאום באם! הכדורים עפים לכל עבר על השולחן- זה מספיק בשבילי. אני מסוגלת לשבת ימים ורק לצפות באושר שלו, בחיוך הזה שחושף את שיניו הלבנות כשהכדורים נבלעים בחורי המשטח הירוק. כשסיימנו לשחק, הלכנו לאורך פסי ברכבת הישנה, ואני הרגשתי שאני רוצה למשוך את הצעדה הזו לנצח. ואז..אני לא יודעת מה קרה, אבל פתאום הרגשתי שאין אדמה מוצקה תחת רגליי. פחדתי, וחשבתי שמזל שהוא פה, כי אני צריכה שיחה איתו. על רקע מחשבותיי שהתבלגנו והסטלתו (מלשון סלט) נהלנו שיחה על שעות שינה ובעיות שינה, ואיך מטפלים בהן, ולפני שאני יודעת מה קורה הוא אומר לי "אני חושב שאלך הביתה, להתקלח ולישון." הרגשתי כאילו בועטים בי. הנה זה שוב קורה, אני צריכה אותו והוא לא פנוי, לא יכול, אולי אפילו לא רוצה..? ושוב, זה לא באשמתו. זה "נוירולוגי". ועכשיו מה? שאתן לו לראות את הדמעות שכל השיחה אני שומרת בעיניים? לא. אך הן כמעט פרצו, ולכן, נשקתי לו ובירכתי לילה טוב, ובערך ברחתי. חציתי את הרמזור באדום ועד שהגעתי למדרכה השנייה כבר היו לי שבילים שחורים של דמעות ואיפור. הבטתי לשמיים, ודיברתי אל בורא עולם, ואמרתי לו "למה אתה לא נותן לו פאקינג לישון? מה הוא עשה לך רע? הוא לא מאמין, זאת פאזה, אני לא צריכה לומר לך את זה. וזה לא משנה, כי אני מאמינה בשביל שנינו". הדמעות זלגו, ואני הרגשתי מאניה דיפרסית, משוגעת, אהבלה, מדברת אל השמיים ומייללת.. הרגשתי שאני מאבדת שליטה, ולא ידעתי למה. "לא יודעת". שתי מילות המפתח להרגשה שלי לאחרונה. לא יודעת מה עובר עליי, לא יודעת למה, ולא יודעת אם אכפת לי. אני חושבת שכן..אני די בטוחה. רציתי חיבוק. אם לא ממנו, מאמא. כמה זמן לא רציתי חיבוק מאמא..התקשרתי לי' ואמרתי לה שאני צריכה אותה..וכשהגעתי הביתה הלכתי ישר לחדר העבודה של אמא, בתקווה שכשתראה את הדמעות תקום ותחבק אותי (אפילו שבסתר לבי ידעתי שזה לא יקרה). באופן מפתיע (not) היא לא שמה לב, גם לא כשאמרתי היי. היא הייתה עסוקה בללמד אותה מ"מ. התקשרתי אליו, להתנצל על שברחתי, וניסיתי להפסיק את הדמעות, אך כשענה, הוא מייד שם לב.הוא שאל שאלות שהשתוקקתי לענות עליהן, אך לא יכולתי. גם כי לא ידעתי, וגם כי לא רציתי קשר טלפוני, אלא קשר פיסי..אמיתי. וזה לא התאפשר, כי הוא היה ככ עייף..הוא בערך התפרק קודם, על הפסים. באותם רגעים שנאתי את בעיות השינה שלו יותר מכל. אבא יצא החוצה וראה אותי בוכה, אך לא אמר דברץ אחרי כמה דקות חזר פנימה. נכנסתי אחריו, חשבתי לדבר איתו אך עד שנכנסתי ראשון כבר היה קבור באתרי חדשות ובורסה. כששמעתי את השער נפתח, וידעתי שי' היא שפתחה אותו, שמחתי כ"כ. רצתי אליה, ובכיתי עליה. שמחתי שהיא שם, אבל גם היה לי עצוב שאמא, והוא, וש', ואבא..איפה הם? הם האנשים כביכול הכי קרובים אליי, אבל כשקשה לי, כשאני קצת צריכה עזרה, הם לא שם להלחם עליי.מי שכן שם, זאת חברה מקסימה וחמודה, עם שילוב של רצון שיאהבו אותה ורצון לעזור ולאהוב. היא נלחמת עליי יותר מההורים שלי, יותר מהחבר שלי, יותר מהחברה הכביכול הכי טובה שלי..איפה כולם, כל אלה שאני תמיד שם בשבילם? אינם.
ישבנו קצת בחוץ, אני וי', ואז אמא הופיעה בדלת וזרקה "פנימה, עכשיו." עצבני ועוקצני, וחזרה פנימה. חיבקתי את י' והודיתי לה, אמרתי לה שהיא יכולה לחזור הביתה עכשיו, ונכנסתי פנימה. אמא הורתה לי לשבת, ונעמדה מולי. "מה קרה?" היא שאלה בקרירות. עניתי את האמת, שאני לא יודעת. היא צעקה עליי לא לשקר, ועניתי שאני לא משקרת. אז התנהל דיון בו היא לא נתנה לי לסיים משפטים, הסבירה לי מה אני מרגישה וחושבת, וכמובן- הפכה את עצמה לקרבן. אפקטיבי? Not so much. היא שאלה למה חיכיתי לה ולא דיברתי עם אבא. עניתי שאני לא רוצה לדבר איתוף כי חוץ מזה שאני כנראה הבת שלו, אני לא מרגישה אליו שום קשר. ואז נזכרתי שהוא שומע הכל. אופס..:\ הוא הצטרף לשיחה. הוא ואמא אמרו דברים כן ולא נכונים, ובעיקר דיברו לא לעניין. אמרו שאני מלודרמטית, חסרת גבולות, רגישה מדי, קצת חיה בבועה, לא עקבית, עד כאן הכל נכון. לא נכון שאני מופקרת, חסרת אחריות, טיפשה, מגוחכת, מופרחת, פסיכית..כל זה קצת הרבה פחות נכון. לא שזה משנה, כי מה שניסיתי לומר להם הוא שאני לפעמים פשוט רוצה הורים שיהיו הוריים. אמרתי לאמא שאינ מרגישה שלא אכפת לה ממני בכל מני מובנים. התשובה שלה: יש לך מושג בכלל כמה אני משקיעה במציאת בית ספר שם, בבית החדש, שיהיה לך טוב, ושיעמוד בסטנדרטים שאני חושבת שטובים לך? כמה אני עובדת עבודה שחורה מאחורי הקלעים, רק כדי שלך יהיה טוב?" התשובה החצופה שלי לזה: אני מעריכה את זה. הכל טוב ויפה, רק שזה לא כל מה שאמאהות אמורות לעשות. את רוצה פרס 'האמא הטובה ביותר' על זה? את לא תקבלי אותו, כי בשביל להיות אמא צריך גם להיות אימהית. לא אמא ש'כשאגדל אבין' כמה שהייתה טובה. לפעמים אני רק צריכה שתהיי חמה ואוהבת כשקשה לי ולא תצעקי עליי ותקללי אותי, תגידי לי שאני משקרת.במקום לתקוף אותי תחבקי אותי. את ואבא.. שניכם מצפים ממני להעריך דברים שאתם מסתירים ממני, ולא נותנים לי להרגיש שאתם ההורים שלי. אז אני מבינה שאתם לא כאלה,, טיפוסים חמים ואוהבים, הוריים..אבל זה מה שאני אומרת לך. שבזה אני צריכה עזרה". היא נעמדה בעצבים ואמרה "את צודקת! אני אמא רעה ונוראה, ואבא שלך אכזרי. (שוב היא הופכת את עצמה לקרבן) מה את רוצה ממני עכשיו?" היא הלכה וטרקה את דלת השירותים אחריה. "אז מה הטעם לדבר בכלל?" צעקתי אחריה. היא ענתה "באמת מה הטעם?"
הלכתי למטבח והתקשרתי אליו. אמרתי לו שאני לא בסדר, אבל אני אהיה בסדר. ותודה שהוא דואג לי. אמא הופיעה במטבח ובידה גליל טישו. "הלכתי להביא לך נייר לקנח את האף, אבל הלכת." היא חייכה אפילו שהיו לה דמעות בעיניים. הגוש בגרוני התחזק, והתחלתי לבכות. היא חיבקה אותי, ואמרה: בסופו של דבר, כולנו משוגעים, ומה שנשאר לנו זה ללמוד איך לחיות עם עצמנו." ואז היא החליפה ון דיבור ואמרה "וואי, את לא מבינה איזה בתים יפים אני ואבא ראינו היום עם האדריכלית. אני חושבת, שבסופו של דבר, הכי חשוב שבנאדם יבנה לעצמו את הבית, ולא שיבנו לו את הבית שלו (אני חושבת שבית זאת מטאפורה לחיים)."
ואני חשבתי..איזה מזל יש לי.
| |
קצת אני, ללא סוכר
אנלא צריכה שפאקינג תצפה לי את החיים בסוכר, תייפה לי את המציאות. כאילו אני לא מכירה את החרא הזה מקרוב קרוב.הכנסת אותי לכזה מן מצב רוח..כמו גלידת שוקולד מריר מריר, ללא סוכר. לא טעים ולא מגרה. רק השמנות אוכלות ממנה, כי הן לא צריכות את השומן שבגלידה- יש להן מספיק. (כמוני) לו הייתי קינוח..? אני לא אהיה קינוח, כי אף אחד לא רוצה לקנח בי, אני לא משאירה טעם מתוק בפה. אני משאירה שביל של דמעות, קצת נקיפות מצפון ובעיקר הרבה מצברוח רע. ואם בכל זאת, אז כנראה הייתי קינוח דיאטתי, כזו מן גלידה מרירה ללא סוכר. אולי נראית טוב, אבל בפנים הכל איכס אחד גדול.
| |
איפה הסוף של השביל הזה? (פוסט 20)
נמאס לי שכולם עושים לי בלאגן בעיניים, נמאס לי ששואלים אותי שאלות ללא תשובה. נמאס לי שמצפים ממני תמיד לדעת דברים בלתי אפשריים, וכשאני לא, מתעצבנים עליי ומתאכזבים ממני. נגמר לי הכוח.. הדבר היחיד שמתחזק בי זה החשק לישון, ולפעמים קצת החשק פשוט לגמור עם החיים האלה ולסגור עניין. אין לי כוח להתמודד עם האמא הפאקינג זונה שלי, שמרוכזת אך ורק בעצמה, בכל דבר שקורה היא רק בודקת שהתחת שלה במים, ושילכו חמשת ילדיה לעזאזל. במילים היא מדברת גבוהה גבוהה, מספרת לחברותיה איך היא קנתה מעיל פשוט "מקסים ומצועצע כזה, כינרת את לא תאמיני!" לאחי הקטן, או על איך ש"שמעי טלי את לא מבינה פשוט, ישבתי עם בתי הגדולה לקפה ודיברנו, ו..אוי היה ככ נחמד!". היא רק שוכחת לציין, איך שאחרי שנתנה לאחי את המעיל, היא לקחה אותו חזרה לחנות בגלל ריב מטופש בנוגע לכן או לא לסדר את החדר (שהיה מסודר), ריב מלוכלך ומלא צעקות שהסתיים בצווחת "תביא לי את המעיל, מה אתה מטומטם?! את המעיל החדש, לא הישן!!" וטריקת דלת. והיא גם לא מספרת איך היא איחרה בארבעים דקות לפגישה שקבעה איתי בבית הקפה, אפילו שאמרתי לה שיותר מארבעים דקות אין לי, וכשהגיעה ומצאה חשבון ופתק "היה נחמד לדבר איתך" על השולחן, טילפנה אליי לצעוק עליי שאני חצופה וחסרת גבולות. אחלה שיחה, אמא.
ואין לי כוח. היה לי אתמול דייט עם א. בולטימור שלי, והיה כל כך נחמד. באמת שזה הרגיש כמו סרט אמריקאי, עם שוקו ובתוכו מרשמלו, שנינו מכורבלים תחת שמיכה, צופים בסרט ומחזיקים ידיים. אפילו דיברנו אנגלית, חייכנו זה אל זה וצחקנו מכל הבדיחות.
על הרגשות שלי לבן-זוגי שהיה לא מזמן, אני משתדלת לא לחשוב, ובטח לא לדבר.
כל הבלאגן הזה ב"חיי האהבה שלי" עושה לי רע, אבל אין לי כוח לסיים אותם. אני רוצה את שניהם, אנוכי ככל שזה יהיה.
אני רוצה את שניהם, שיבכו לי מעל הקבר בעוד איזה חודש חודשיים, יספרו איך נפגשנו וכמה היה לנו טוב, וישבו עליי שבעה בדירותיהם היפות הקטנות, אוכלים אוכל טוב שכל מני סבתות שצצו משום מקום הביאו עם המון המון אמירות כמו "אני מצטערת ככ על האבידה שלך," ו "תנחומים".
אני רוצה שאמא שלי תבין כמה אהבה אותי בעצם. אומרים שכשאתה מאבד משהו, אתה מבין כמה טוב הוא היה. ובכן, אני מאוד מקווה שהיא תבין..למרות שבעצם אני לא יודעת למה..
אין לי כוח להלחם לא בה, לא באחיי הגדולים ולא באבי. אין לי כוח לשמור ולטפל באחיי הקטנים, ואין לי כוח להיות חייבת לרצות את כולם בשביל להימנע ממכות ומעלבונם של כל הסובבים. אין לי כוח לשמור שלא ייצא לי שם של זונה ומופקרת רק בשביל לא לאכזב את אבא ואמא.
אין לי כוח, ואני מrגישה איך אני עוד שנייה פשוט..פשוט מוותרת.
| |
|  כינוי:
Professional Dreamer מין: נקבה תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
