קח את הנשיקה ושמור אותה בכיס.

זמן. אני מרגישה שהוא הולך ונעלם, שאני מאבדת שליטה, שהוא נוזל לי בין האצבעות, וכל מה שאני יכולה לעשות זה להביט. פשוט לעמוד ולראות. לראות איך רק יום שני, וכבר נגמר לי השבוע. לראות איך האהוב שלי מתקדם, ממלא תפסים של בגרויות שלא ריצו אותו, רץ את החיים שלו כאילו היו סרט. רואה איך אני עומדת במקומי, פה ועיניים פעורות, בידיים צמרמורות, פיק ברכיים, פחד. איך אפשר? איך אפשר כך סתם להמשיך ללכת, כשכל ה..כשהכל קורה מסביב? יש כל כך הרבה דברים טובים ויפים שאני רוצה להישאר לראות, אך הזמן הקצר מכריח אותי להמשיך ללכת. יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעצור רגע ולתקן, אבל שוב- הזמן דוחק בי ללכת. יש כל כך הרבה דברים רעים ונוראים שהייתי רוצה לעצור קצת ולנסות להבין, אבל אי אפשר. כי יש דד-ליין. יש דד-ליין להגשת עבודות, להרשמה למקומות, ליחסים, לחברויות, למחשבות, לרגשות, לאוהבים, למעשים, למעשה- יש דד-ליין לחיים. 

ולכן, למרות כל הפחד המשתק הזה, החלטתי לעשות צעד.

הוא מושיט לי יד. בלי בכלל לדעת, הוא מושיט לי יד, מציע לי עזרה. אני יכולה עכשיו לצאת יחד איתו מקו הזינוק, ולראות לאן נגיע.

כבר כמה ימים מתנגן לי בראש "על קו הזינוק, לפני המירוץ בו אני ואת הולכים לרוץ, כדי לשבור את השיא שלי ושלך. שהוא לא גבוה ולא נמוך, שיא ממוצע שאני לא רוצה- ואת לא רוצה. רוצים גבוה, בשמיים לגוע."- שלמה ארצי.

זה מרגיש לי כל כך אמיתי. 

אני לא יודעת אם זה נחשב שאני החלטתי גם כשהלב מכריח, אבל בסופו של דבר החלטתי לקחת סיכון. לאהוב אותו ולרוץ איתו יחד את המירוץ הזה, את הסרט הזה, את החיים האלה. 

יש לי שני צירופי מילים שפשוט יש לי צורך לצרוח...

טוב לי. אני אוהבת אותך. 

שומע? אני יודעת שלא, כי אין לך איך. ובכל זאת. אני אוהבת אותך, ובזכותך אני אדם מאושר, אדם שטוב לו. אמרתי לי היום, עם צחוק על השפתיים, שאתה אוהב את איך שאני צוחקת. בבקשה, אל תפסיק לצחוק איתי. אף פעם. עושה לי טוב שאתה צוחק..:)

הוא יפה כל כך, שליו ומושלם כל כך כשהוא ישן. יד קצת שרירית, והרבה לבנה אחת תחת ראשו, כאילו שכב לאורה החם של השמש. והשנייה מונחת על לחיי, עדינה, אצבעות וורודות רפויות, מקופלות קצת. הירח מטיל את אורו על גופינו העירומים, המכוסים למחצה בשמיכה משובצת, וסורגי החלון מציירים לי על הגב ולו על הבטן. הצל מתעוות קצת איפה ששריריו עולים ויורדים, ואיפה שצלעותיו בולטות קצת. הוא כזה לבן, ורזה, ויפה. נושקת לכתפו הקצת מנומשת וחושבת קצת בקול רם, כשסאונד נשימותיו העמוקות מכתיב לי קצב.

מה אכפת לי מה אנשים מבחוץ חושבים? אנשים שלא מכירים אותי, שלא מכירים אותו? מה אכפת לי איך אני נראית מבחוץ? יותר חשוב איך אני נראית מבפנים, וחוק זה חל על כל אדם ואדם בעולם. גם עליו. והבפנים שלו...כל כך כל כך יפה. נקי, טהור. הבפנוכו שלו הוא בפנוכו של אדם טוב, עם לב זהב וכוונות יהלומים. הבפנים שלו זה שלמות. שלמות. 

הוא פותח קצת את עיניו, מביט בי ומחייך "אני לא ישן" הוא אומר לי בקול צרוד משינה. "כיף יותר להיות ער..כי אז אני איתך.." הכוכבים נצצו לו בעיניים הכחולות כחולות האלה שלו. הוא מצמץ פעמיים ושקע שוב בשינה. באותו הרגע הגעתי למסקנה.

"אני אוהבת אותך" אני לוחשת. "אוהבת המון המון. לא קצת, ולא בדרך ל, ולא בכיוון של. אני לגמרי, בהחלטיות וללא ספק, אוהבת אותך. ולא אכפת לי אם זה אסור או מותר." מתקרבת וקוברת את ראשי בחזהו שאיכשהו נשאר חם בקור הזה, מאזינה לליבו הפועם בקצב אחיד, מתענגת על מגע ידו המונחת על גבי. אפילו אם הוא ישן ולא בהכרה. 

אני אוהבת אתך. זה טוב ויפה. אבל..אני אוהבת אותך. ועכשיו מה?