הוא בא ומעיר אותי. הוא אומר לי "אהובה? בואי, יש אזעקה. צריך לרדת למקלט". אני לא מאמינה תחילה, ואז אני שומעת. אני קמה ולוקחת את היד המושטת לי, ואנו יורדים יחד. דקה או שתיים מאוחר יותר, אבי אומר ששמע פיצוץ, וכולנו מתיישבים בסלון להאזין לרדיו, לשמוע היכן פגע הטיל.
זאת לא פעם ראשונה שאני יורדת למקלט, שאני שומעת אזעקה, שהחשש מי ייפגע חודר. אבל זאת הפעם הראשונה ששומעים אותה כאן, בבית. אמא בוכה ואומאת שזה מעלה לה את כל הזכרונות ממלחמת יום כיפור. סבתא נלחצת ופוחדת לסוע הביתה. אחותי הקטנה בוכה בהסטריה, ואפילו קטן נלחץ.
כולם מדברים על המלחמה. שואלים אותי אם יש לנו מסיכות, אם יש מקלט, אם יש ויזה לאמריקה ואוסטרליה למקרה ש. חלמתי הלילה על המלחמה שהייתה כשגרנו בצפון, והתפנינו לירושלים. אבא היה במילואים, אנחנו ישנו במקלט והמסכות היו בהיכון עד שעברנו. הפחד מאז חוזר אליי, לא משנה כמה אני מנסה להדוף אותו.
הרגשת ניצחון שוטפת אותי כשאני מזדקפת על פסגתו של הר, ושיערי מתקלח ברוח.
חיבה על הסובבים אותי, כשאנו סובבים את המדורה ושרים על סוזנה, מניחים ראש ויד זה אלה על אלה.
שעשוע כשהקפדניות יותר מתאמצות להביט בהשתקפותו של שיערן שלא נחפף ארבעה ימים דרך שלולית שנותרה מהשיטפון הלא צפוי אמש.
חיבור נהדר, כשברגעים של "אין לי כוח" חבר מושיט לי יד, ועוזר לי להמשיך ולטפס בעלייה.
הטיול הזה היה כל כך נהדר. הרגשת נינוחות ואהבה הציפה את כולנו, מדרבנת אותנו לעזור אחד לשני בדברים מלחתוך סלט לטיפוס הר ארדון הבלתי אפשרי כמעט, לגלגול השק"ש ב5 בבוקר לפני היציאה למסלול, לסתם חיבוק ללא מילים כשצריך.
אני מרגישה מחוברת לאנשים שהיו איתי. מחוברת בצורה חדשה לגמרי.
אנחנו באמת עלינו הרים יחד, יום אחר יום. ראינו אחד את השני ברגעי משבר, בסביבה לא מוכרת- בחול, ללא ציביליזציה, בלי מקלחת, בלי דברים קטנים כמו שוקולד וסיגריות.
אני לא יכולה באמת להסביר את הימים האחרונים. אני יכולה רק להגיד שחזרתי מאושרת. חזרתי גאה. בעצמי ובכל מי שהיה איתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Professional Dreamer