קח את הנשיקה ושמור אותה בכיס.

אני חושבת שפעם חשבו שאני כזו. שבמקום מטבעות הארנק שלי מקרקש מצחקוקים אינספור. אולי אפילו הייתי כזו, אבל זה היה ממש פעם.

היום אני כל כך מרוחקת שאני אפילו לא יודעת איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת. אני לא כל כך יודעת שום דבר, אם לומר את האמת. לא ברור לי למה קיבלו אותי למכינה שלי. אין לי איזו מטרת על- ההפך. אין לי כלום. אפילו לא מטרות ליומיים הקרובים, אני סתם חיה. קמה בבוקר, מעשנת סיגריה, הולכת לעבודה, חוזרת הביתה, קוראת ספר ונרדמת באמצע. מעולם לא הייתה לי מערכת יחסים רצינית מבחינת רגשות, כי גם כשהיה לי חבר למשך שנתיים לא הרגשתי אליו מדי, לא הייתי אבסולוטית ברגשות שלי. רק זרמתי עם המציאות, וכל עוד התאימה לי התמונה שלי עם חבר נשארנו יחד, וכשכבר לא אז העפתי אותו ואני אומרת העפתי, כי זה בדיוק מה שעשיתי. נפנוף חסר רגש.

אם כבר מדברים על רומנטיקה, היא מהממת בעיניי והלוואי והייתי מסוגלת אליה. אבל מסיבה לא ברורה, אני לא. אני מסובכת כל כך בתוך עצמי שרק טיפשים\מסובכים אחרים נמשכים אליי. טיפשים זה לסטוצים בלבד ומתוסבכים...טוב הם מתוסבכים. יהיה טיפשי מצדי להכניס אנשים כאלה לחיי ביודעין.

בכל אופן, אני לא מצליחה לפתח רגשות לאנשים הטובים והאיכותיים בעיני. אני לא מצליחה להתמסר לאדם אחד, אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה שכל האחרים ידעו שאני שייכת למישהו ויוותרו על החיזור אחרי, כי אני מרגישה שהחיזור אחריי הוא מה שמתפעל את הקשר שלי עם רוב האנשים, ולכן אני מסתדרת הרבה יותר טוב עם גברים.

אני כל כך חוששת כל הזמן וכל כך שומרת הכל בבטן שאני מרגישה שאני עוד שנייה מתפוצצת. אני מרגישה חולה.

אין לי כבר כוח, וכשאני מסתכלת על עצמי מהצד אני מתחילה לפחד שאני בדיכאון. יכול להיות..?

יש אנשים עם גשם בכיסים, ועם בכי ועצבות בארנק.