קח את הנשיקה ושמור אותה בכיס.

אתמול הייתי אצל חבר\ידיד, שהקשר בינינו התחזק מאוד לאחרונה. כל יום של הסו-קולד "חופש" נפגשנו ב9 בערב ונפרדנו בסביבות 4 5 בבוקר. זה לא היה בקטע מיני\רומנטי, סתם חברים טובים שמדברים ונהנים, מעשנים ןשטויות, שותים בירה. והיה בסה"כ אחלה. העניין הוא- שהוא רוצה אותי. כל מה שיש בי, הוא רוצה. להיות איתי, לנשק אותי, לעשות אותי, לאהוב אותי, לחבק אותי, ללטף אותי, לדבר איתי, להיות איתי עוד. או לפחות ככה נראה לי. זה מה שהוא משדר...אבל לא הודיתי, לא בפני חברים ולא בפני עצמי שאני שמה לב. ויכול להיות שאני טועה, אבל אני בספק..בכל אופן, כרגע אני מרגישה שהוא רוצה. ואני לא רוצה.  לא רוצה להיות איתו בקטע רומנטי. למרות שאיכשהו אני כן נמשכת אליו, ולמרות שהוא אדם פשוט מקסים. ואז אתמול..אתמול דיברנו לנו, ואחר כך עלינו אליו לדירה..

זמן לא רב לאחר מכן, שכבנו שנינו על מיטתו ללא החולצות שלנו, בפי טעם מריר טיפה והעיניים קצת דומעות, והוא מתנשף עם הבעה רגועה בעיניים וחיוך שליו. חייכתי אליו ברכות והוא החל לנשוק לי בעדינות, דוחף ידיו במכנסי הג'ינס שלי, ומהר מאוד כבר לא, כי הוא זכר את מה שסיפרתי..

מספר שניות, והוא מעליי, מנשק בחוזקה, וה"התרגשות" שלו דוקרת את שריר הירך שלי. נאנחתי. נשארנו כך מספר דקות. ואז, מספר שניות נוספות וההתרגשות אצלי בפה, מתחלפת עם לשונו האדומה עם טעם הסיגריות והקפה. יאמ..

מספר דקות, וטעם הסיגריה התחלף בטעם המריר מלוח המוכר שוב..

עברו שעתיים, שנינו שוכבים במיטתו, מלטפים זו את גבו העירום של זה וההפך, מחייכים יחד ברוגע. "אז מה אנחנו עכשיו בעצם?" הוא לחש לי בשקט. "תבחר אתה" אני עונה. "אתן לך אפשרויות, ותבחרי." הוא אומר. "חברים כשהיינו קודם, סטוץ חד פעמי, יזיזים, זוג." הרמתי אליו מבט עם עיניים גדולות שחשתי בירח משתקף בהן. "לא תאהב את הבחירה שלי." אני לוחשת ונושקת לשריר ידו, ומבחינה בצלקות סכין על עורו הלבן באור הירח. "מה הבחירה שלך?" הוא שואל. "חברים כשהיינו קודם." "צדקת, אני באמת לא אוהב. בכלל, לא נוכל להיות חברים כשהיינו. מה שקרה קרה ולא נוכל להתעלם מכך.." אני מהנהנת בשקט. לא רציתי שזה יהיה סטוץ. זה היה טוב מדי. "אתה רוצה שנהיה יזיזים?" אני מביטה בו דרך זיפי הזקן החומים שלו. "יזיזים זה סבבה.." הוא חייך אליי חיוך רחב, והנשיקות התחדשו.

טוב לי. למרות שאיכשהו אני מרגישה שבחרתי לא נכון...

החיים הם כנשף מסכות אחד גדול.

כמו פורים קצת אכזר,

פורים שלא נגמר.

כל אחד בוחר לעצמו דמות ונכנס לתפקיד.

מה זה חשוב איך הוא מרגיש?

משנה רק מה מי שמסביב יגיד.

וזה בלתי נמנע.

אני זוכרת תקופות שחברותיי לכיתה היו מתחפשות לכיפה אדומה

עם גלימה ארוכה קטיפטית. 

והיום הן כיפה אדומה סקסית.

נמרה מושכת, וחדרנית "מסתורית".

היום הן טלטביז בחצאיות מיני וגרביון רשת קרוע מתחת.

ובכל זאת, איכשהו,

גם עם מעט כל כך בד אנשים מצליחים להתחבא,

להסתתר מאחורי תחפושות ומסיכות.

כל כך כואב כשפתאום המסכה נקרעת, נשברת, נהרסת, נופלת,

והשמש מסנוורת את העיניים.

אני מביטה בה נשרפת ונכווית, ולא עושה צעד לעברה.

שתישרף, אני חושבת.

זה בהחלט מגיע לה.

ככל שאני חושבת יותר, אני מרגישה לעצמי יותר צומי, ויותר שקועה ברחמים עצמיים, על אף שאין על מה לרחם. אז מה נסגר?

נדמה, שכמה שיותר אני מנסה לעשות את הדברים נכון וכמו שצריך, 

ככה הכל נהיה יותר גרוע.

כמה שיותר אני אוהבת ודואגת, ככה יורקים לי בפנים.

נדמה, שכמה שאני יותר מפרגנת- פחות מפרגנים לי.

הלוואי וידעתי למה.

אני מרגישה כאילו השמיים לוחצים עליי חזק להשתנות

ואם לא הם ייפלו עליי,

אבל אין לי מה לעשות.

כי אני מי שאני. ככה נולדתי- דפוקה כזאת. ובכל זאת, אני א חושבת שאני דורשת תיקון. העולם מלא בדפוקים. גם לי מותר. וגם אם אסור לי, הרי כזאת אני. תמיד מקופפת את החוקים.

אני לא האדם עם הכי הרבה מזל.

או לפחות ככה אומרים לי.

אבל האמת? אני מרגישה שהתברכתי בהמון מזל טוב שאני פשוט זורקת לדייסות שאני מבשלת יתר על המידה ושורפת לעצמי, כל פעם מחדש.

ותמיד אני איכשהו מצליחה לקלקל

כל מה שיש לו פוטנציאל להצליח.

ותמיד אני איכשהו מתקרבת לאלה 

שבסוף יפגעו בי. או שאולי אני פוגעת בהם?

איכשהו,

כל מה שלאנשים מסביב עושה טוב,

גורם לי להרגיש גרוע.

כל כך גרוע, שאני מוצאת שמקום המפלט שלי הוא לברוח.

וזה בדיוק העניין.

אי אפשר.

אי אפשר לברוח מעצמי,

כי אני איכשהו תמיד אופיע מעבר לפינה,

עם חדשות רעות על עוד דייסה שנהרסה.

הייתה לי חברה שאז קראתי לה "הכי טובה". שתינו היינו זמרות, שתינו רכבנו על סוסים, שתינו ניגנו גיטרה, שתינו אהבנו לצאת לעשן ולשתות. באותה תקופה גרתי אצל י', והיא ואני נפגשנו בחוץ בלבד כי לא היה לי נעים להכניס אורחים אצלו בדירה.

אני זוכרת את היום בו החלטנו שאנחנו יוצאות למועדון ונכנסות בלי תעודת זהות. קנינו בגדים ועשינו קצת שופ-ליפטינג, ואז היינו צריכות להתארגן, אז הלכנו אליה הביתה. היא גרה עם אבא שלה בדירה קטנה ומקושטת בקומה שנייה. הוריה היו גרושים, והקשר שלה עם אמה לא היה בשחקים. היא ואני התאפרנו והתלבשנו, התייעצנו עם אביה מה נראה הכי בוגר לדעתו, ואם הוא היה שומר במועדון, האם היה מכניס אותנו?

חיבבתי את אבא של ה'. הוא היה חברמן כזה, היה נותן לה' לארגן מסיבות ומפנה לה את השטח, ודאג שתמיד יהיה אלכוהול קל וסיגריות בהישג יד.

וכך היה בערך שבועיים. כל ערב היינו מבריזות מבית-ספר, תופסות ראש אצלה בבית עם מה שהיה, ובערך ב8 ככה היינו מתחילות להתלבש ויוצאות למקום כלשהו לא חוקי להימחק לגמרי, להחליף מבחור בן 25 לבחור בן 35 והלאה. שיחקנו באש, אך הצלחנו לא להכווה.

עד שיום אחד, היא הייתה לשירותים ואני ישבתי בסלון הבית שלה והסנפתי קצת ממה שנשאר לנו מהלילה לפני כשאבא שלה נכנס. הוא נתן בי מבט אחד והבין מה אני עושה. קפאתי במקום. הוא הביט בי ושאל במן גמגום כזה מה אני עושה. עניתי שכלום וזרקתי את השטר והאבקה על הרצפה. הוא צרח עליי שלא אשקר לא. "א-אני לא!" השבתי. הוא התקרב אליי בצחקוק, מהנהן ככה לעצמו, ושאל אם גם ה' משתמשת. עניתי שכמעט ולא. זה היה שקר. היא הייתה משתמשת הרבה יותר ממני, אבל לא רציתי להסגיר אותה.

הוא הוריד לי סטירה ואמר שאני חצופה. הוא ירק עליי ואמר לי להסתלק מהבית שלו, ואז ה' נכנסה לשירותים. כשהבינה מה קרה התחילה לבכות והתחננה שייתן לי להישאר. הוא הסכים, בתנאי אחד. הוא אמר לה' לחכות בחדר שלה, ושהוא כבר הולך ונישאר רק שתינו. הוא רצה שאתן לו לעשות בי כאוות נפשו, פעמיים בשבוע, למשך שעתיים כשה' עם חבריה. אמרתי שלא. הוא גיחך לעצמו שוב, ודחף אותי על הקיר. הוא התקרב והניח את ידיו משני צדדי. "את תעשי מה שאני אומר לך," הוא אמר לי. "את שומעת, או שאני מתקשר למשטרה." הבל פיו הריח מאלכוהול. הנהנתי ודמעות בעיניי. "יופי." הוא אמר והתרחק קצת. נעמדתי זקוף והוא דחף אותי חזרה, ונפלתי על הרצפה. "תישארי שם קצת," הוא אמר לי. "מתאים לך להיות קטנה".

הוא הדליק סיגריה והלך.

וכך קרה ששוב מצאתי את עצמי מנוצלת ודחוקה לפינה. הוא ואני הסכמנו שלא אשכב איתו. הסכם זה הופר בשלב די מוקדם, ועד אז הייתי יורדת לו והיינו מתנשקים. הוא היה חובב סדומזו. הוא היה קושר אותי עירומה למיטה באזיקים, ומאונן בעודו מביט בי. הוא היה מאונן ומרביץ לי. כל שבוע הוא היה מביא לי ולה' הרבה איפור, ובשקיות המון קופסאות של מייק-אפ בצבע הגוף שלי. הוא נהג לקרוץ לי כשאני וה' פרקנו את החבילות.

בסוף אני וה' רבנו והפסקתי לבוא לביתה. היא מחקה את מספר הטלפון שלי ואת חשבון הפייסבוק שלי משלה, וכל עדות לכך שהיא ואני אי פעם היינו חברות, פרט לתמונה אחת על שידת המיטה שלה, אותה לעולם לא אבין.

אביה מעולם לא יצר איתי קשר. מחברים שמעתי שהם עברו דירה.

אני מקווה שמישהו תפס אותו ושם אותו מאחורי אזיקים בתא עם אנסים הומואים, שיאוננו עליו בעודו קשור לסורגי התא. שיראה איך זה הבנזונה.

מנוצלת. מנוצלת משומשת מלוכלכת מגעילה דוחה ומכוערת. ככה הרגשתי. וכל מה שנשאר לי היה י'. הוא היה מושלם והכי טוב בעולם, אבל הוא גם היה העולם כולו, כך שבעצם לא היה למה להשוות. הוא היה בוקר צהריים ערב ולילה בשבילי. תמיד שם, מביט בי עם חיוך בעיניים. 

היה לנו טוב ביחד. כבר היינו זוג, ויחסינו היו אינטימיים ומספקים להפליא. אהבתי אותו, אני כמעט בטוחה. 

אבל היה לי רע. היה לי רע כשישבתי אצלו בבית כשהוא היה בעבודה. והייתי פוגעת בעצמי. בכל מובן של המילה. נשכתי את עצמי ודפקתי את עצמי לקיר, שרטתי את עצמי ומשכתי לעצמי בשיער, הכנסתי אצבעות לעיניים כדי לבכות- זה במובן הפיזי. ובמובנים אחרים פשוט הייתי מבשלת דייסות לא נעימות עם חברים שהיו לי. מסכסכת ביני לבינם רק כדי להיפגע, רק כדי להיות המסכנה בסיפור. י' לא חשב שזאת הסיבה. הוא חשב שפשוט רציתי להרגיש שוב. אז, אמרתי לו שהוא חמוד, אבל הוא טועה. היום אני רואה שהוא צדק. בניתי לעצמי מלכודות שיבלעו אותי ויפילו אותי חזק, יסגרו מעליי גג אטום, שלא אראה אור יום. רק כדי להרגיש כמה כואב ליפול.

ניסיתי להפסיק. באמת שניסיתי. וזה היה כל כך קשה. כל כך. והדבר היחיד שעזר לי להתמודד היה האלכוהול והסמים. כימיקלים ועלים כאחד, מה שבא, בא-סבבה. דפקתי לעצמי את הראש. רצתי במורד ירידה תלולה כל כך שכמעט צללתי למטה, ולא חשבתי על כך שאני גומרת לעצמי את האוויר ושלא יהיה לי מספיק לעלות חזרה לשאוף שוב. אני חושבת שאולי לא רציתי. אני חושבת שרציתי לטבוע. אז שפכתי מים לבוץ, ושירטטתי לעצמי מפה עם הדרך פנימה. וקפצתי ראש. קפצתי ראש לתוך מציאות מצערת- החיים שלי בזבל, ובכל זאת אפשר לטבוע יותר נמוך.

אז טבעתי. ניסית לעזור לי ולהישאר איתי, אבל רציתי לטבוע לבד.

כשנפגשנו הוא היה תמים כזה. פשוט כזה. חמוד ומקסים. עיניים גדולות, כחולות, אישונים רחבים, שפתיים שצועקות "נשקו אותי". והתחלנו לצאת. הוא היה חמוד בהתחלה. ואז הוא התחיל לבקש בקשות מוזרות. "תמצצי לי ת'זין". "תני להביא לך ביד". הוא היה צועק עליי "תתפשטי כבר, זונה!". וצייתתי. הייתי חייבת. הוא היה מרביץ לי כשלא צייתתי. מכה אותי חזק חזק. לאט לאט התחלתי לשקוע בדיכאון, לעשן ולחתוך את עצמי. כשהוא גילה, היו עוד אנשים איתנו. והוא אמר שזה נורא ושהוא לא רוצה לראות אותי נפגעת. ואז כשהיינו לבד, הוא היה פותח את הצלקות המגלידות ומלקק את הדם, לוחש לי "תסבלי". סבלתי. כמו גדולה סבלתי. הוא עשה עגיל בגבה. "את יודעת כמה כאב לי?" הוא שאל. עניתי שלא. הוא לקח סכין ושרט את הגבה שלי. טפטף לי על הריסים דם כהה. "ככה כאב." הוא חייך אליי.

ואז יום אחד אצלי בבית, היינו לבד. הוא ביקש ממני למצוץ לו שוב. עשיתי פרצוף אבל פתחתי את חנות המכנסיים שלו. הוא פשט מעליי את החולצה ומישש לי את החזה ולחש "לא. אנחנו לבד. נמאס לי מהמציצות הפאקינג גרועות שלך. היום אנחנו מזדיינים מאמי שלי. ואת תספרי לחברות שלך כמה שנהנית, כן?" הוא הוריד לי את המכנסיים והתחתונים. לחשתי בשקט שאני לא רוצה, והוא נתן לי סטירה וצעק עליי לשתוק. הוא השכיב אותי על המיטה והחל להדחף לאט לאט לתוכי. הכאב היה בלתי נסבל. צעקתי שיעזוב אותי והוא סתם לי את הפה בנשיקות. ניסיתי לדחוף אותו והוא נשך אותי. נשארתי שם, חסרת אונים תחת גופו החסון. כואבת ודומעת. בוכה.

למחרת לקחתי בדיקת הריון כי הוא לא השתמש בקונדום.

התוצאה הייתה חיובית ונכנסתי ללחצים כי אז הייתי בת 15 ולא ידעתי מה לומר להורים. חשבתי עליו שהוא מסכן ואין לו משפחה והוא מרגיש לא אהוב, ולכן הוא עושה מה שהוא עושה. הוא בעצם אוהב אותי. נכון?

לאחר מספר שבועות הלכתי לאולטרסאונד. בכיתי והייתי לחוצה, אחותי הגדולה הייתה איתי.

לא היה תינוק. האובר מת. הייתי צעירה מדי. הייתי רוצה שתהיה לי ילדה. אם היא הייתה בחיים..איך הייתה נראית..?

לפעמים אני מתפללת כל לבי שזה היה רק חלום..אני עוצמת עיניים וצובטת את עצמי..אבל כשני פותחת, העולם קודר ואכזר כשהיה.

אני משוגעת.

אני מלאה פחדים, חששות, תקוות..אני מרגישה הכל חזק מדי.

יש לי אבחון פסיכיאטרי. אני ילדה הורית. מה זה אומר? גם אני לא יודעת.

אני חושבת שאני קצת דכאונית..ואני מרדנית מטבעי.

אני הולכת ראש בראש עם המציאות.

אני אקצר כרגע את מה שעברתי בשנה וחצי האחרונה:

אונס.

הטרדה מינית.

חתכים.

פגיעה בעצמי.

אלימות פיזית.

אלימות מילולית.

מכות בבית.

חברה שלי מתה מאוברדוס.

סבא מת.

הוטרדתי מינית שוב ע"י קשיש.

כמעט אונס.

ברחתי מהבית.

שני לילות בתחנת המשטרה.

כפייה.

שימוש לא רצוני בסמים.

אונס.

סגירת מעגל הא?

כמו שבטח אפשר לראות- אני לא פשוטה. אני עוד אפרט, סיפור אחר סיפור כל מה שקרה לי.

מקווה שתבואו שוב

"ראש בראש"