קח את הנשיקה ושמור אותה בכיס.

בתאריך הזה, בשעה הזו- חצי ל00:00, לפני חודשיים הייתי...

ישבתי בפארק קטן חמוד, צופה בחבריי לוגמים יין אדום מן הבקבוק, על פניי חיוך ריק שלא הביע את אי הודאות והדאגה שמילאה אותי. פחד. תהייה וציפייה, התרגשות. הרגשתי כמו ילדה קטנה, יושבת עם חיוך דבילי על הפנים, שומעת צלילי צחוק ודיבור כאילו דרך מים, מהנהנת לפי הצורך אך לא באמת מקשיבה, בוהה באהובי, מחכה לתשובה.

אהוב שלי..היום לפני חודשיים..זוכר? זוכר את הימים שבאו לפני? את החופש..? את מנורת הרחוב והאדים, את השיחות, את התקופה שהיינו יזיזים..? זוכר את הפעם הראשונה בה ישבנו בפארק שלנו, על גג המקלטים? שחייכת אליי בביישנות ואמרת בשקט ש"קצת קיווית שיהיה בנינו משהו"?

אני זוכרת. הראש שלי אומר לי שחודשיים זה ממש כלום, אבל האמת..? האמת היא שמרגיש לי כאילו אנחנו יחד כבר אלף שנה, מכירים זו את זה כאת כף ידינו. אתה כבר קורא אותי כמעט כאילו הייתי ספר פתוח, והביישנות שלי איתך לאט לאט דועכת.

אהוב שלי, אני ואתה? קרינו כבר לפני חודשיים. חודשיים שלמים! היית מאמין? ועם זאת, ילדקסם שאתה, כל האהבה הזאת? כל זה..רק בחודשיים? קשה להאמין שלא עברה חצי שנה. חצי שנה לפחות. אנחנו יחד כבר ורק חודשיים. שוב פעם הבלבול, אני יודעת. שוב פעם הקונפליקט. הרי לך, הסבר והצצה לסבך הזה שהוא המוח שלי :).

אהוב שלי, תראה לאן הגענו. בחיים לא חשבתי..מעולם לא דמיינתי..שאני ואתה, אני ו"קטן וקומפקטי", אדון "יש לי את מספרי הטלפון של כל העולם, אני דפי זהב של כל החברים שלי, באמת. אפשר את המספר שלך?", מר "מותר לי לאהוב אותך לנצח?". רק תראה לאן הגענו..היית סתם קטן וקומפקטי, אני זוכרת את זה. ועכשיו..איזה קטן, מה חשבתי לעצמי. אתה עולם ומלואו, מעניין, מרתק, חם וחכם, מקסים ושובה לב. אתה אהוב שלי עכשיו..ויש לי בשבילך בקשה אחת קטנה..

אהוב שלי, אפשר שתנשק אותי..?

נקודת אור בודדה, בעלטה שבתוכי. 

יד מושטת באפלת המכה התשיעית שתקפה את חיי לפתע, בלי שאהיה מוכנה מראש. בלי להודיע.

אני מרגישה צעקת פחד בגרון, אבל אני לי צורך לשחררה, ואני חשה בה צוללת אט אט פנימה, נבלעת בתוהו ובוהו של רבדים הרמכיבים אדם- זו אני.

בת אדם. בת חווה, אם לדייק. בת חווה פשוטה ככולן, רגילה ונורמלית. ברוך ה'. יש לי קצת יותר השכלה מאלו, וקצת פחות השכלה מאלה. יותר כסף מאנשי המדינה הזו, ופחות כסף מאנשי המדינה ההיא. אני ממוצעת. אני לא בקצה. אני בסדר. הכל בסדר. תודה לאל.

יש לי משפחה, ברוך ה'. שני הורים, נשואים באושר זה 12 שנה, ברוך ה'. אחים בכל מקום אליו אני מפנה את ראשי, ברוך ה'. חברות וחברים רבים כאוות נפשי, מכל המינים, הסוגים והצבעים, מצחיקים, אוהבים, קיטשיים, שטחיים, עמוקים, חכמים יותר ופחות, אבל כולם כולם- חברים, ברוך ה'. הציונים שלי טובים, ברוך ה'. יש לי עבודה, ברוך ה'. יש לי עזרה, ברוך ה'. יש לי חבר אחד מיוחד ומקסים, ילדקסם שכזה, שאני אוהבת יותר מכל דבר שאני יכולה להעלות על דעתי, ברוך ה' כפול 2, עם סימני קריאה וסמיילים ליד. והכי חשוב- יש לי אמונה. יש לי אמונה שיש מלך עולם ששומר עליי, על חבריי, על חברי, על משפחתי, על אוהביי, על אהוביי- על קרוביי. ברוך ה'.

ואני אסירת תודה. אסירת תודה על שלמרות כל הבלגאן הזה שלא נגמר לי, אני מוצאת סדר. שלמרות כל הרעש, אני מוצאת שלווה. שלמרות העלטה, יש לי אותך, שתנשק אותי לאט לאט ותאיר את עולמי באור שהדרך היחידה בה אוכל להסבירו היא "אור אהבתי שכזה". כן, זה קיטש. אני יודעת. אבל זה בלתי נמנע, וזה ממלא אותי. 

שבת שלום :)

לשקר אין רגליים, ובלי רגליים אי אפשר לעמוד. אז אל תנסי לקום.