קח את הנשיקה ושמור אותה בכיס.

העולם זז לי מצד לצד, וזרח בגוונים של ירוק, צהוב, סגול וורוד. ניסיתי לרוץ, אבל הרגשתי שהשמלה הקצרה קצרה שלי עפה סביב רגליי והעקב 11 סנטימטר לא הקלו עליי. קשה לרוץ כשאת מרחפת. ובכל זאת, רצתי. כל כמה שניות בדקתי במסך הפלאפון מה השעה. הייתי צריכה להיות בבית כבר לפני 30 דק'..הגברתי את קצב הריצה.

כשהגעתי הביתה, התקשיתי להכניס את המפתח בחור המנעול, ואז עברו מספר רגעים בהם לא הצלחתי לסובב את המפתח מפני שידיי רעדו. ואז, הדלת סופסוף נפתחה, ומעדתי פנימה. התיק שלי נפל, ותוכנו נשפך סביבי. ליפסטיק, קונדומים, שקית של חומר, שני זוגות תחתוני חוטיני, חזיה, בקובוק של אבסולוט, קופסאת סיגריות מרופטת ושלוש סיגריות נובלס התגלגלו על הרצפה. אספתי הכל במהירות לתיק וסגרתי אותו. הייתי על ברכיי, ואז הרגשתי כאילו עוברת דרכי חרב, כמו בסרטי ילדים, דרך החזה אל הגב והחוצה.  רק שזו לא הייתה חרב, אלא הרגל של אבי היקר, שבסה"כ בעטה בי. יללתי בכאב, והוא בעט בי שוב. "עופי מפה." הוא אמר בקול תקיף. יללתי שוב "עכשיו!" הוא צרח, ואני קמתי ויצאתי מהבית. 

הלכתי ברגל חזרה למרכז העיר, התקשרתי ליזיז שלי והוא אמר לי לבוא לכיכר בה נפגשנו תמיד. כשהגעתי לשם, הייתה במקום ניידת, ושלושה שוטרים הרחיקו אנשים מסוממים ושיכורים מפינת הכיכר. התקרבתי ממאחורי השיחים, והסתכלתי לראות על מה כל המהומה. חברתי הטובה שכבה שם על הרצפה, לצד היזיז שלי. מהר מאוד היא כוסתה בשקית או שמיכה, אני לא בטוחה. את היזיז העלו על אלונקה והכניסו לאמבולנס. ברחתי משם בריצה. ירדו לי מהעיניים דמעות אבל לא הרגשתי שאני בוכה. הכל הפחיד אותי כל כך, הכל איים עליי. עשיתי את דרכי לדירה של חבר טוב שלי, וטיפסתי במדרגות בריצה. דפקתי ודפקתי, ולא הייתה תשובה. קיללתי ויצאתי חזרה לרחוב, הדלקתי סיגריה ונשענתי על השער לדירה. חבורת נערים ונערות שיכורים התקרבו אליי. כמה מהם החלו לשרוק, ואחד דאל "יש לך אולי סיגריה?" פישפשתי בתיקי, וזרקתי לעברו נובלס אחת. "נובלס? בחורה זולה." הוא אמר, וחבריו צחקו. "יש לך בעיה?" אמרתי. "אתה לא רוצה, לא צריך. אבל אל תעביר ביקורת." הקול שלי היה רפוי ולא מאיים, עייף כזה. "הופה, הופה! תראו מה זה, זונת רחוב מלוכלכת יצאה עליי פה עכשיו!" הוא צחק בקול רם. רציתי לצעוק עליו שיקרא למישהי אחרת זונה, אך במקום זאת שרקתי את הסיגריה על הרצפה, דרכתי עלייה והלכתי. "בואי הנה, לאן את הולכת?" הוא קרא אחרי. לא עניתי. הוא ועוד כמה מחבריו, אני לא בטוחה כמה, התקרבו אליי והקיפו אותי. לא פחדתי, אבל הרגשתי רע. כאילו אני הולכת להקיא. ואז הם החלו לבעוט בי. לקלל אותי, לירוק עליי, לצעוק, לבעוט, להכות. לבסוף הוא אמר לחבריו שילכו, ואני נשארתי שוכבת על הרצפה, רועדת מקור ומרגישה את הריחוף שהחומר סיפק נעלם. הוא הניח את רגלו נעולת האדידס על הסנטר שלי ואמר "איתי לא מתעסקים, שומעת? זונה!" הוא דרך חזק, והסנטר שלי השמיע סאונד "קליק" משונה וכאב נורא. שמרתי על שקט, על אף שליבי צרח.

נמאס לי שכולם עושים לי בלאגן בעיניים, נמאס לי ששואלים אותי שאלות ללא תשובה. נמאס לי שמצפים ממני תמיד לדעת דברים בלתי אפשריים, וכשאני לא, מתעצבנים עליי ומתאכזבים ממני. נגמר לי הכוח.. הדבר היחיד שמתחזק בי זה החשק לישון, ולפעמים קצת החשק פשוט לגמור עם החיים האלה ולסגור עניין. אין לי כוח להתמודד עם האמא הפאקינג זונה שלי, שמרוכזת אך ורק בעצמה, בכל דבר שקורה היא רק בודקת שהתחת שלה במים, ושילכו חמשת ילדיה לעזאזל. במילים היא מדברת גבוהה גבוהה, מספרת לחברותיה איך היא קנתה מעיל פשוט "מקסים ומצועצע כזה, כינרת את לא תאמיני!" לאחי הקטן, או על איך ש"שמעי טלי את לא מבינה פשוט, ישבתי עם בתי הגדולה לקפה ודיברנו, ו..אוי היה ככ נחמד!". היא רק שוכחת לציין, איך שאחרי שנתנה לאחי את המעיל, היא לקחה אותו חזרה לחנות בגלל ריב מטופש בנוגע לכן או לא לסדר את החדר (שהיה מסודר), ריב מלוכלך ומלא צעקות שהסתיים בצווחת "תביא לי את המעיל, מה אתה מטומטם?! את המעיל החדש, לא הישן!!" וטריקת דלת. והיא גם לא מספרת איך היא איחרה בארבעים דקות לפגישה שקבעה איתי בבית הקפה, אפילו שאמרתי לה שיותר מארבעים דקות אין לי, וכשהגיעה ומצאה חשבון ופתק "היה נחמד לדבר איתך" על השולחן, טילפנה אליי לצעוק עליי שאני חצופה וחסרת גבולות. אחלה שיחה, אמא.

ואין לי כוח. היה לי אתמול דייט עם א. בולטימור שלי, והיה כל כך נחמד. באמת שזה הרגיש כמו סרט אמריקאי, עם שוקו ובתוכו מרשמלו, שנינו מכורבלים תחת שמיכה, צופים בסרט ומחזיקים ידיים. אפילו דיברנו אנגלית, חייכנו זה אל זה וצחקנו מכל הבדיחות. 

על הרגשות שלי לבן-זוגי שהיה לא מזמן, אני משתדלת לא לחשוב, ובטח לא לדבר.

כל הבלאגן הזה ב"חיי האהבה שלי" עושה לי רע, אבל אין לי כוח לסיים אותם. אני רוצה את שניהם, אנוכי ככל שזה יהיה. 

אני רוצה את שניהם, שיבכו לי מעל הקבר בעוד איזה חודש חודשיים, יספרו איך נפגשנו וכמה היה לנו טוב, וישבו עליי שבעה בדירותיהם היפות הקטנות, אוכלים אוכל טוב שכל מני סבתות שצצו משום מקום הביאו עם המון המון אמירות כמו "אני מצטערת ככ על האבידה שלך," ו "תנחומים".

אני רוצה שאמא שלי תבין כמה אהבה אותי בעצם. אומרים שכשאתה מאבד משהו, אתה מבין כמה טוב הוא היה. ובכן, אני מאוד מקווה שהיא תבין..למרות שבעצם אני לא יודעת למה..

אין לי כוח להלחם לא בה, לא באחיי הגדולים ולא באבי. אין לי כוח לשמור ולטפל באחיי הקטנים, ואין לי כוח להיות חייבת לרצות את כולם בשביל להימנע ממכות ומעלבונם של כל הסובבים. אין לי כוח לשמור שלא ייצא לי שם של זונה ומופקרת רק בשביל לא לאכזב את אבא ואמא. 

אין לי כוח, ואני מrגישה איך אני עוד שנייה פשוט..פשוט מוותרת.

תוך כדי שיחה, אני צופה בך שולק שלוקים קטנים מבירה ועוד בירה ועוד בירה ועוד שתיים. צופה בך מפשיר את קיר הקרח הדק הזה של שני אנשים זרים, מרגישה איך לאט לאט אתה נפתח אליי, נשען עליי, מסדר לי את השיער, מסתכל עליי. 

נורא עד כמה שזה יהיה, ממכר אותי המבט הזה בעיניים הירוקות גדולות שלך כשאתה מתלבט אם לנשק אותי או לא. המגע שלך הרך והנעים על הגב שלי, כאילו כבדרך אגב תוך כדי שיחה עם חברך הטוב בטלפון, כשאתה מספר לו בשפה זרה על בחורה יפה שפגשת באיזה מסיבה, ומתכנן להתחבר איתה ולראות לאן זה ילך. מצחיק אותי שאתה לא יודע שאני מבינה אותך, ושלא יקרה בינינו כלום, לפחות לא הלילה, כי אני לא פנויה. 

תוך כדי שיחה, אני צופה בהבעת פניך הנדהמת לגלות שהעומד לפניך הוא חובב גברים מוצהר וידוע, וצופה בך בולע את ההפתעה ומסתיר אותה בצחקוק חמוד וקטן על אמירה לא מדי מתוחכמת של מישהו שעומד לידנו. 

מקווה שלא הבהלתי אותך יתר על המידה כשנשקתי ללחי שלך שהייתה קמוטה מחיוך רחב, ומקווה שנהנית. 

כך או כך, אדון בולטימור יקר,

אני נהניתי, ורציתי רק להודות לך על ערב נפלא. על אף שאינך יכול לקרוא זאת, ואם אתה כן אין לך דרך מיוחדת לדעת שמדובר בך, זו עדיין דרכי להודות לך במילים בהן אני חושבת באמת, ובצורה בהן אני מתכוונת אליהן.

פורים שמח גם לך, אדון בולטימור :)