קח את הנשיקה ושמור אותה בכיס.

הוא טס, ועושה לי בחילה רק לחשוב על זה.

אני לא רוצה שהוא יטוס מסיבות אנוכיות, אבל מה אני יכולה לעשות...?

אני לא בטוחה איך אני אשרוד את זה, כי אני באמת צריכה אותו. כי ג'ינג'ית נוסעת לחודש וחצי, והשתיים מתרחקות ממני לאטן, בונות מגדלים של חברות יד ביד.

קטן, הידוע גם בשם "קטן וקומפקטי", הוא אולי הדבר הטוב ביותר שקרה לי. הוא נהדר, והוא סקסי, והוא יפה, והוא מוכשר, והוא נחמד, והוא מצחיק, והוא מעלה לי את הביטחון העצמי, והוא אוהב אותי, והוא איתי למרות כל הדפקות שלי.

הוא ההוכחה שדברים טובים באים בחבילות קטנות.

אני אוהבת אותו.

המון.

אפשר שהוא יאמר לי "אני אוהב אותך" ויהיה אפשר לשמוע רגש במילים שלו?

אני יודעת שזה קצת יותר ממשאלה אחת, אבל אם אפשר, אז בבקשה בבקשה בבקשה..

לילה טוב

היא אומרת שאכנס להריון, ועוד שנה אלד, ושנה אח"כ הוא ואני נתחתן.

כ"כ טוב לי אתו. הקשר שלנו הוא כמו חיבוק, חם ועוטף ואוהב. 

ובכל זאת, כל ההערות של כולם לגבי כמות הזמן שאנו מבלים יחד...אני מרגישה שכולם משחקים בי, מפסלים אותי, מעצבים לי את החיים שלי..

אני כבר לא בטוחה אם זה בסדר. 

שכבתי הלילה במיטה במשך 4 שעות ולא נרדמתי, אבל לא קמתי כי הבטחתי לו שאשאר תחת השמיכה כמו ילדה טובה. הייתי כל כך עייפה ומותשת!בפעם האחרונה שהבטתי בשעון היה כתוב בו 6:46. בשבע היא דפקה לי על הדלת כמו מטורפת וצעקה עליי לקום כי צריך לרוקן את המדיח. 

המדיח היה מלוכלך.

הפעלתי אותו וישבתי בסלון, מכורבלת בעצמי בתקווה שאירדם בטעות, אך היא התיישבה מולי והחלה להרצות לי שאני מטומטמת ואהבלה, שאני מתנהגת בבית כאילו אני אורחת, שאני אקום מהרהיטים שלה כי אני מטנפת אותם, כי כל האחים שלי מקיאים ומשלשלים כי אני הבאתי איזה וירוס מפגר (אפילו שאני היחידה שלא הייתה חולה בחצי השנה האחרונה), שאני לא עוזרת, לא מתקשרת, שאני לא חלק מהמשפחה יותר. 

לכי תזדייני אמא, טוב?

הלכתי לחדר שלי, לקחתי מחברת ועט והתחלתי לכתוב מילים שחורות על רקע של קוים אפורים. היא פתחה את הדלת, אך לא אמרה דבר פרט ל"החדר שלך מטונף. ממש כמוך. תעשי טובה, אל תפני אליי עד שהוא מסודר". זרקתי את העט והמחברת על הרצפה בעצבים, והיא קראה מהצד השני של הדלת "תיזהרי שלא אעניש אותך". אני לא בת פאקינג שש!

לא סידרתי את החדר.

ישבתי וניגנתי את השירים שאני מתכוונת לשיר באודישן ביום שני. הרגשתי שזה נשמע ממש טוב, ואפילו הקלטתי אץ עצמי מנגנת ושרה, וכשהקשבתי זה נשמע מצוין. הייתי מרוצה והמשכתי להתאמן, אלא שאז היא באה, עם כל השיער האפור צהוב שלה פרוע ברעמה ענקים סביב ראשה המקומט בעל הסנטר הכפול, כיווצה אליי עיניים כחולות רשעיות ואמרה "את מזייפת נורא. תעשי טובה, תלמדי את התווים לפ]ני שאת מחרישה את כל הבית".

לכי תזדייני אמא, טוב?!

 

גם לא ילדות קטנות רוצות.

בכיתי אתמול, כי המדריכה שלי, האהובה שלי, האביב שלי, עזבה. זהו. 

ובכיתי כי אבא שלי צפה מראש את היכשלותי בבגרות בהסטוריה, ובכיתי כי אמא הבריזה לי מהקפה שקבענו לטובת קפה עם אחותי, ובכיתי כי לשיז היה קשה וכי היא בכתה, ובכיתי כי לקטן וקומפקטי היה קשה, ובעיקר בכיתי כי התגעגעתי לבכות, וכי זה ניקה לי את הראש, וכי אחרי שהפסקתי, כאב הראש חלף ונשארה דממה, וישנתי. 

אחרי 4 ימים ללא שינה- ישנתי. 

בוקר עכשיו. וטוב לי, ואני מאושרת. אני מתרגשת קצת לקראת הנסיעה הערב בה אפגוש את סבו וסבתו של קטן. ואני שמחה שדודיי ובני הדודים שלי הגיעו ארצה בשלום, ואני מאושרת כי מחר כנראה ניסע לצפון, לבית החדש, לקהילה החדשה. 

בוקר עכשיו,

וטוב לי.