יומיים בדרום, אזעקות, מרחבים מוגנים.
אז פרצנו לבריכה כי אי אפשר לעצור הכל, אני על סף שיגעון. אני לא מסוגלת יותר לחשוב על זה שבסאטילים, או זה שבדבורים, או הוא שבטייסת- לא יכולה. נמאס לי לפחד, להביט ברחוב בעת אזעקה כי אין מקלט בעבודה ולראות איך טילים עפים על ירושלים ובולעים אותה בפחד.
היה שולחן אחד בעבודה אתמול. אחד. הרחוב היה ריק היום, וכולם מחוברים לטלוויזיה-רדיו בהיסטריה. עוד אזעקה, עוד יירוט, עוד שיגור. עוד חבר\אבא\בן-דוד שקיבל צו 8.
אבל אני לא יכולה. לא מסוגלת יותר.
אני רוצה להתחבק חזק חזק עם מישהו ולהסתכל על טיפות המים מחליקות מכוס ויינשטפן.
אני רוצה לעמוד ולצעוק בהפתעה כשגרמניה מבקיעים שוב.
איפה קורס גלישה ואיפה אני?
איפה חיבוקים ואיפה אני?
אני שונאת מגע ושונאת את עצמי כרגע.
אז איפה אני ואיפה כל אלה?
רחוק. רחוק מאד.
יש לי מירצופיות לפנטז עליהם כשבעצם הוא בכלל לא בעניין או שכן- אני לא יודעת כי הוא לא אמר. אבל יש לי פנטזיה, והיא מהממת.
היינו בקבר, ולא היה כלום. אני כל כך אוהבת אותם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Professional Dreamer