קח את הנשיקה ושמור אותה בכיס.

אז עם כל הכבוד לכם, משפחה וחברים יקרים, תקפלו את הגלימות.

לא ביקשתי גיבור

"Show me a hero, and I'll show you a tragedy" -F. Scott Fitzgerald

סבתא שתמיד צחקה וקפצה, שיחקה איתי "כושי קטן", למדה ממני את הרוטינים משיעורי ההיפ-הופ שלי, שרה איתי בקולי קולות בנסיעות ולימדה אותי לרקוד וולס.

סבתא יהודית נהגה לספר לי על הפגישה הראשונה שלה  עם סבא משה, על הפיקניקים הרומנטיים שלהם, על ארוחות השישי המשפחתיות שעשו עם אחותה שולמית ובעלה הבריטי.

היא סיפרה לי איך ישבה עם ההומלסים ברחוב המקביל על קפה, ולימדה אותם מתמטיקה ממחברת בית הספר שלה.

סבתא יהודית שלי, שאני ככ אוהבת, המלאה באנרגיות חיוביות, שופעת יופי ובריאות, ישבה אתמול בכיסא גלגלים ובהתה בדבר-מה לא-ידוע באוויר. היא לא שמה לב כשדיברו אליה, והמשיכה לבהות.

היא לא שמה כשניסו להאכיל אותה בעוגת יומולדת, ורק בהתה נכחה. 

היא לא הרגישה כשהבן שלה, סבא אלון, ישב וסיפר לה בדמעות כמה הוא מתגעגע לעצותיה החכמות, לדרכים המיוחדות שלה להפריד את הריבים בינו לבין אחותו (דודה נלי).

כל הערב אתמול עמד לי גוש בגרון, והיו לי דמעות בעיניים.

אני אוהבת אותך סבתא יהודית שלי, ואני רק רוצה לאחל לך חופנים, ערימות והרים של מזל טוב. המון אושר, ובעיקר המון בריאות.

"הפרחים פורחים שוב באביב, אך הזקן לא יפרח עוד לעולם" -סנקה

החיוכים שלו, 

המבטים שלו,

הידיים שלו החזקות, לבנות ושריריות, מהממות.

הטוב שלו, 

האופטימיות שלא נגמרת שלו,

הרגשת הביטחון שהוא נותן לי,

המתיקות והחמידות שלו,

האמירות הקטנות שעושות לי את היום,

חיבוק קצר שמשנה את הכל כל פעם מחדש,

האושר שהוא גורם לי.

אם הייתי צריכה להסביר למישהו את המשמעות של המילה "עושר", 

הייתי מפגישה אותו ואת קטן לשבוע.

אהבה, אתה הסוכרייה הכי טעימה, מקלחת חמה אחרי יום גשום, הדובדבן שבקצפת,

החיוך הכי יפה עם השיניים הכי לבנות, 

ההרגשה הכי נעימה,

והדבר הכי מדהים שאפשר שיהיה שלי.

אני אסירת תודה עליך.

מזל טוב♥

אני לא אגדיר את עצמי מעבר לזאת, כי אני לא בטוחה עד כמה זה קריטי.

מחשבות טובות יש לי תמיד, אך לפעמים קשה לי להתרכז בהן.

מחשבות זה דבר כמעט מוחשי בשבילי, ואני חושבת הרבה. לפעמים אני לא בטוחה כמה זה טוב ובריא לי.

מאז ומתמיד אומרים לי שפרפרים זו הרגשה שחווים עקב עונג, אבל לפעמים, כמו אתמול וקצת עכשיו, אני חושבת על משהו, ומרגישה הרגשה של פרפרים בבטן, ואחריהם מן סוג של בחילה ריקנית שכזו. הרגשה רעה, נטו. כאילו אין דבר בעולם שיכול לשמח אותי כל עוד המחשבה מדגדגת לי במוח.

הבעיה היא, שלרוב מחשבות כאלה באות עקב שחת טלפון ממישהו רחוק מכאן, או עקב דבר מה שאני רואה שקרוב ללבי. ואלה בדיוק סוג הדברים שנוטים להדהד במחשבות במשך זמן מה..

והפרפרים הרעים אוכלים אותי כמעט.

הגורמים לפרפרים שכאלו משתנים בערך פעם בחודש, והם חד משמעים כמעט (לא הגיוני, אני יודעת).

קשה לי מאוד להסביר את זה, אבל כרגע, חמישים אחוז בערך מהגורמים, הם דברים שהוא עושה (אולי קצת יותר. אולי בשמונה חודשים האחרונים לא היה גורם שאינו הוא), לרוב בחברת אנשים.

זה קרה אתמול, וזה קורה עכשיו.

ודרך ההתמודדות שלי בד"כ, היא שיחה או התמקדות בגורם.

זה בעייתי כרגע

כשאני מעבירה אצבעות על גבו החשוף, עולה ויורד לפי קצב נשימותיו.

כשהסאונד היפהפה של ציפורים, מעירות את הבוקר בעדינות מופלאה ממלא את העולם.

כשחיוך בא לי בטבעיות על השפתיים, בלי להתאמץ.

כשכוס של קפה צונן מחכה לי על אדן החלון,

אז אין לי מה לעשות, אלא להיות הכי מאושרת שאפשר להיות!

"אין דבר משחרר יותר מן השמחה. היא מוציאה לחופשי את מוחך ומשרה עליו שלווה"  -רבי נחמן מברסלב

בעצם עם 

שני תפוחי אדמה.

הם רק דימוי

חבל

כי לו היו באמת תפוחי אדמה

לא הייתי רבה אתם."   -מאיה בז'רנו

צ'ופק משחק בחדר בלגו, וזה כל כך אידיאלי איך שהוא מדבר לעצמו, ועושה את הקולות של הרכבות והאווירונים במשחק. ואני בסלון, נכשלת בניסיון לשמור על קור רוח מול ההורים, כועסת ופוחדת שצ'ופק ישמע את הריבים. ריבים שמרגישים כמו דיון בין חירשים, דיון בין תפוחי אדמה.

לפעמים אני אוטמת אוזניים, מנסה לשמור על שקט.

- ילד חמוד במיוחד עליו שמרתי הבוקר :)

פשוט לא יכולה, לא יכולה, לא יכולה. 

אני ככ מתאמצת כבר שנים, וכולם שמים עליי זין, משתינים עליי בקשת. ה"חברה" שלי יוצאת עם האקס שלי (שאנס אותי, ד"א), קטן מבריז לי באופן קבןע ואין לי מה לומר כי זה תמיד מוצדק, ומה שיוצא מזה זה שבמקום להיות איתו אני נמצאת עם א1 וא2, שכל אחד מהם היה עושה אותי בשלל תנוחות ומקומות בלי לחשוב פעמיים בכלל. ואני לא רוצה אותם. אני לא רוצה, אני רוצה אותו, את קטן. אבל הוא עסוק. אז אני משתדלת לא להציק יותר מדי, ונכשלת. ואז הוא אומר לי את האמת- שאני תלותית. ואני לא יודעת למה, אני שונאת לשמוע את זה.

ואמא אומרת לי שאני נראית כמו זונה ומתנהגת בצורה שטחית ואידיוטית. אומרת שאפסיק לבכות ששמים עליי זין, כי ברור שזה המצב. גם היא הייתה משתינה על מישהי שמתנהגת בטמטום וגועל כזה. 

אפי בוכה בגלל שהיא לא מצליחה להכין חביתה, ואיכשהו זה נהיה אשמתי שהיא בוכה, כי החביתות נהרסות בגלל שאני בחדר שלי מתאמנת להופעה שאני צריכה לתת ביום ראשון, ואני חוטפת על זה כאפה.

אין לי כוח. לא רוצה יותר.

לא רוצה יותר להשלים עם כל השטויות של כולם, לא רוצה להגיד שלום לכל מני זונות מכולת שאמורות להיות חברות שלי ברחוב ולזכות באיזה מן הנהון מוזר והתעלמות כללית. לא רוצה יותר להקשיב לעצות של כולם ולהגיד לו את מה שאני חושבת, כי אני סתם מכניסה אותו למצברוח רע, וזה לא עוזר בכלל. ותכלס? ממש לא אכפת לי שאבא שלו עובר לגור באוהל עוד מעט, ושהוא רוצה קצת זמן איכות עם הילדים שלו. שילך אבא שלו להזדיין מבחינתי. אמרת שתבוא? בוא. תגיד לאבא שלך שקבעת דברים מראש. אני לא אומרת את זה כי אני תלותית, אני אומרת את זה כי זה מעצבן אותי שאתה לא עכבי ולא עומד מאחורי הדברים שלך. באמת שנמאס לי כבר. נמאס לי שאני לא יודעת מה קורה בתכלס, ביומיום, כי כולם משנים את דעתם ולכולם צצים דברים ברגע האחרון.

אין לי כוח יותר, באמת. יש ככ הרבה דברים קטנים שמתווספים ומתווספים, ואני מרגישה שאני הולכת להתפוצץ.

אנשים, קחו את עצמכם בידיים! די כבר לשחק משחקים. אם אתם מתחייבים למשהו, תעמדו בו. למה שאלת אותי אם זה בסדר מבחינתי שתתקרבי אליו? גם ככה לא אכפת לך. אז למה? למה אמרת לי שסבבה, אין בעיה. בשביל מה? בשביל שזה יכאב יותר כתגידי לי שאתם ביחד? את והבנזונה הכלב שיישרף שלך.

אני רוצה סיגריה.