צעד צעד בדרך לא מוכרת לעתיד קרוב רחוק. מה יהיה שאלתי אותו. הכל יהיה, הכל. הוא אומר בלי לחץ, אני אומרת בלי פחד. יש חלונות מהם צריך לקפוץ בעיניים עצומות ויש כאלה שצריך לשבת עליהם ולהביט רחוק. לפעמים צריך לרוץ, כל כך מהר, כמו שרצתי הבוקר בשביל להרגיש את הרוח נושפת בי חיים קרים.
צעד צעד. בסוף אכנס בכל הדלתות, אני פשוט צריכה להתחיל
לא מצליחה להפסיק לחייך. גם כשאני שרופה מהשמש ושורף לי להתקלח, וגם כשקורים דברים לא נעימים אחרים. אני אפילו לא שמה לב, כי בעיניים שלי הוא רץ אחרי האוטובוס ונבלע בגלים מעורבים של ים ושל הצחוק שלי, וביד שלי לוחצת היד שלו ומעבירה הדי צמרמורת ואושר קטן.
היה לי כיף כיף כיף ואני חייבת לו את כל התודה שבעולם על ההנאה וההתרגשות והחיוכים שלא נגמרים.
ים נהדר עם בחור נהדר, שיש לו לב נהדר וצחוק נפלא וכשהוא מדבר אי אפשר להוריד ממנו את העיניים והוא חכם ומצחיק ויפהפה. אני רוצה שהוא יחייך וישמח תמיד!
אתמול דיברתי עם אוריאל וכל כך אהבתי אותו. עם כל הלב שלי אהבתי אותו. דיברנו על עניין הכסף, בבית ובכלל ועל החשיבות שלו וזה.
אמרתי לו שכשאנחנו יושבים כל החברה בניו דלי או מזמינים פיצה..אני אף פעם לא משתתפת, כי אין לי כסף. וגם מה שיש לי אני מעדיפה לא להוציא על דברים סתם, כי אם נגיד נוסעים לים חברים אני רוצה להיות יכולה להצטרף. אתמול לא היה לי כסף לאוטובוס ואמא של שרי הלוותה לי מתוך רחמים תכלס, גם אם הלבישה אותם יפה. אני שונאת שמרחמים עליי. אין באמת מה לרחם עליי, כי עבודה זה חלק מהשגרה שלי ומחזור בגדים וחסכון באוכל ובכסף ובנסיעות- אלה החיים שלי ותמיד מצחיק אותי לשמוע על חברה שהוריהם משלמים להם פלאפון ורשיון. לא מצחיק, משמח אני חושבת. אני שמחה שלאנשים יש ומקווה שהם יודעים להעריך את זה.
זה מצחיק כי לרוב אני לא אומרת כלום על זה שהרב קו שלי זה בעיקר נוף כי אין לי כסף למלא אותו ושהבגדים שאני לובשת שייכים לחברות ונמצאו על גדרות ברחוב לפעמים, כי זה ממש מביש אותי. אני פוחדת מהתגובה של אנשים לכך ששנה שעברה לא הגעתי ל3 בגרויות כי לא הצלחתי להשתחרר מהעבודה..
לפני כמה ימים זה הגיע לי עד למעל הראש שפשוט אני מרגישה נכה כי אני לא יכולה לעשות כלום בלי כסף. רציתי לדפוק את הראש או לשבת סיגריה, אבל עראק עולה 100 ש"ח וסיגריות 30. זין בעין..
כמה מילים רצו לי בראש היום..על דמיונות, על הפתעות, על שמחה ועל בלבול ובסוף נשארתי עם חיוך דבילי עצב קטן בעיניים ומחשבה אחת- הצעיר הזה כל כך פשוט ונהדר, והלוואי והייתי מסוגלת להתאהב בו ולשכוח מאחרים. פשוט לאהוב ולהיות נאהבת. ברשימת השמות שלו הייתי "מאמי שלי" וברשימת השמות שלי הוא היה "אהוב" עם תמונת נשיקה. היינו אוכלים גלידה בערבי חמישי ומתגרים זו בזה בכל צורה אפשרית, מסיימים את היום בנשיקה. הלוואי והייתי מסוגלת לפשטות כזאת, לאהבה ללא מחשבות. הייתי רוצה להיות טיפה פחות חכמה אני חושבת.
אבל אני לא, ואני לא בטוחה כמה רע לי עם זה. אני אוהבת לאט לאט את עצמי כפי שאני, לומדת להכיר מי זאת בכלל. כיף לי עם הבלי לחץ שלו, ועם הנשיקות בטעם פיצה-סיגריות-מסטיק שלנו ב5 בבוקר. טוב לי שהוא הולך וזה לא נורא בעיניו, ושהוא דואג לקרוביו אבל יודע איפה נופל הגבול. הוא כזה גבר בעיניי..הוא מהמם והוא שומר. זכיתי להציץ לעולם קצת אחר משלי בפגישות הקצרות עם טל, אבל סיימנו והוא התבאס אבל..אני מבולבלת וזה ממלא אותי גאווה ואושר. מזל שלא הכל פשוט וקל, ומזל שיש לי חששות ופחדים ומזל שיש לי בעיות שאני צריכה לפתור.
נגמרת לאט לאט. זה משעשע באיזשהו מקום, כשאני עוצמת עיניים ורואה אני מקומטת ועייפה, וכשאני פותחת ומביטה בי במראה אני נראית לעצמי כפוטושופ. אתמול לא יכולתי לסבול אותו ורציתי שילך. מאסו עליי השטויות והשקרים..כל חיי אני מאמינה באגדות וסיפורים, מדוע אני לא יודעת, אך לאחרונה אני מתחילה להאמין שאליס מסוממת וסינדרלה סתם בכיינית.
יש לי אדם אחד בראש, והוא לא יוצא. זה משגע אותי. אני לא רוצה אותו בראש שלי, הוא לא רוצה להיות שם. אני לא רוצה לחלום יותר ואני לא רוצה לשמוע יותר סיפורים. אולי בגלל זה לא משנה לי לתת לקטינים לרייר מעליי ולזרוק אותו לנאיבית שלו.
התנגשויות של כמיהה תשוקה ובחילה. האלכוהול מילא כל סדק מגופי, מטשטש ושופך ממני את עצמי במילים איטיות ומסורבלות. הוא
שכב לצידי כשביקשתי, והגוף שלו היה כל כך חם. אני זוכרת שלא הייתה לו
חולצה, ואני לא זוכרת אם חיבק, ואני לא זוכרת אם נישק מעט או שלא. אני
זוכרת שרציתי ואני זוכרת שדווקא כשלא התכוונתי הוא חשב לדעתי שניסיתי לנשק
את השפתיים שלו.
היה כל כך הרבה לילה אתמול, וכל מה שחשבתי עליו היה איך שהגוף החם שלו נגע בי..ותהיה למה, ומה הוא חושב, אפילו שהוא לא אוהב שאני יודעת
הייתי רוצה להיות בלון צהוב וגדול ומלא באושר. אושר בשבילי ואושר לתת לכולם, אבל כל מה שיש לי זה פיסות גומי רטובות מרוק עם ריח של מפעל שאין בהן שום אינטימיות.
אבא ואמא התפחלצו כשראו את טל. הם אמרו שהוא כמו בגן, שאם הוא לא מספר בדיחה אין לו מה להגיד. שהוא מוריד את הערך שלי פי מליון, ואני מעלה את שלו באלפים. הם לא עזבו את זה לרגע. הם אמרו שהוא אכן חתיך, אבל חוץ מזה הוא מסוג האנשים שאין להם ממש ערך כבני אדם בשבילי כי אנחנו מתרבויות שונות ואין לנו כלום במשותף.
בהמשך היום גיליתי שקטן יותר פצפון משחשבתי. הוא לא מסוגל לעמוד זקוף מולי. הוא מתרץ לי את זה במליון דרכים, אבל בסופו של יום הוא שיקר לי שלוש פעמים- פעמיים מהן ישר לפנים בלי מצמוץ או בושה. וגם עכשיו הוא לא מצטער ששיקר, אלא מצטער שהתבלבל. האמת שנמאס לי כי הוא לא רואה אותי ממטר. כל יהום והלילה הוא מקטר לי שאני אגואיסטית חסרת לב כלבה, ושלא אכפת לי ממנו בשיט אבל כשאני לוקחת צעד אחורה אני רואה שבעצם זה ממש לא נכון. שאני כן מתקשרת וכן דואגת וכן אכפתית אפילו שזה אולי הדבר שהכי קשה לי בעולם, פשוט כי יש לו המון ערך בעיניי, והוא..הוא רק נלחם למעני כשזה מתאים וכי אין לו מישהו אחר. אני חיידבת להודות שהערך שלי אליו הולך ויורד, בטח עכשיו כשאני רואה עם מי הוא בחר לנסות וליצור קשר חדש..הוא יבקש ממני להסביר, אני יודעת אבל אני לא רוצה. אני רוצה לירוק עליו בחזרה, ממש כמו שהוא ירק עליי.
מהכי אהוב סולל דרך לזה שממנו הכי נמנעים במהירות של חץ מקשת. אין לי יותר מה להגיד ואני באמת לא רואה איזו משמעות יש לשיחות האלה, כי אני די בטוחה שהוא לא שומע יותר מחצי, או לפחות לא מפנים. כמה אכפת לו ממני וכמה אכפת לו מזה שאיבד את חברה שלו, את האדם שהקשיב לו ואהב אותו, נתן לו הרגשה שהוא מוערך וחשוב, קריטי אפילו? באמת אני כבר לא יודעת כמה אכפת לו ממני.
איזה יופי זה כשאבא צועק עלייך מכל כך קרוב שאת מרגישה את הבל פיו שאת רעת לב, ושאת השפל מבין אחייך ואחיותייך- דגש על הקטנה.
אני רוצה לבכות, פשוט לבכות אבל אני פגועה מכדי לתת לדמעות לחרוץ חריצים נוספים בפניי. אני חושבת שפשוט אחכה בשקט עד שתסתיים השנה הבאה, ואז אלך. פשוט אלך ואמצא לי אבא משל עצמי לילדים משל עצמי, שיאהב אותם בצורה שווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Professional Dreamer