קח את הנשיקה ושמור אותה בכיס.

קיצוניות גוברת והולכת בבגדים ובתסרוקות. צבעים שוקראים את העיניים מסדר לבלגאן, ואפילו חולצות הפולו הישנות והטובות הפכו לחלק מטרנד עכשווי של אנשים סופסיטיקייטד (מתוחכמים). כמה מהממות העיניים המבולבלות של הבחור שמקשיב למוזיקה בתקווה שילמד לאהוב אותה עם הזמן, פשוט כי היא מתאימה לסטייל שלו? כמה מקסים המצח הקמוט מתסכול של בחורים ובחורות שקוראים ספר שאין להם עניין בו, אבל הוא פשוט כל-כך-הולך-עם-הלוק? או המבט הכמה של הבחורה בטייץ ניאון שלוטשת עיניים באותו ספר אך לא תיגע בו חלילה, כי היא ממש כאילו, לא קוראת. 

יש משהו וולגרי בדרך בה האנושות מתקדמת. אני מודה שהיא קורצת לי- כמו בחור שיצא מהכלא לפני שנה ועכשיו הוא מכור למעילים מעור שחור וריח של אגזוז, יש בזה משהו סקסי ואפל. זאת פורנוגרפיה של המציאות, הקצנה מהממת המותירה את כולנו אילמים. אפשר להפיל את העניין על האינטרנט, המאפשר לנו מידע בכמות מסחררת, ממסטלת כמעט. או על התקשורת, שמצלמת אנשים שנראים טוב ומדביקה אותם על עמודי שער בתקווה שימשכו את עיניהם של העוברים ושבים- מה שכנראה יהיה נכון, כי זו מגמה בעייתית שמתפתחת ויוצאת מכלל שליטה. אבל הרי איש לא מכריח אף אחד לנתח לעצמו את הסנטר שיהיו בו נקודות חן,נכון? ואיש לא מכריח אף אחת לסדר לעצמה בעיות גב בצורת ציצי מידה DD. האם יותר קל לנו להפיל את האשמה על אנשים שהלכו עם כל הסיפור הזה צעד קדימה? זו תרבות היומיום שלנו גם, ויכול מאוד להיות שלו היינו עשירים מספיק היינו משלמים גם אנחנו הרבה מאד למנתח שישבור את קסם ההתבגרות ויקח אותו ממנו. אולי אנחנו סתם ביקורתיים מתוך קנאה? אבל למה בכלל אנחנו חושקים בדברים האלה? בית עם שלוש קומות ובריכה בחצר האחורית, קוקטייל בגוון עז כלשהו בשבת אחה"צ, בן זוג מחוטב עם חיוך קולנועי מהמם ושיניים ישרות ולבנות באופן אל-טבעי- מה מושך כל כך בסיפור הזה? אני מאמינה שבאיזזשהו מקום גם אני רוצה את כל זה אך עם זאת, הייתי רוצה שילדי לא יהיו כאלה. אני רוצה שיטפסו על עצים, ישחקו מחבואים ותופסת גובה.

השאלה הנשאלת היא, ואני באמת אשמח לתשובה- איך עושים את זה? אני מפחדת ליפול לסטראוטיפ שמהצד הייתי מכנה מפגר, ואני מפחדת שההנאות הקטנות שלי יאבדו משמעות בים של משמעויות נסתרות ורמזים שאני לא מבינה.