דיכאון, זה מגיע במפתיע.

רגע אחד אתה רואה טלוויזיה, מנסה להירדם, וברגע שלאחר מכן מנסה לחשוב למה כדאי לחיות

אני מנסה להיות אופטימי, כמו שאמא שלי מבקשת, כי יש לי דברים טובים בחיים, רק שאני לא מוצא אותם.

אבל יש רגעים, שאני פשוט לא יכול יותר.

אני מדוכא כולי, בלי מצב רוח לכלום, חוץ מלשמוע מוסיקה.

גם אם יש דברים טובים, הם פשוט נאבדים בים המרירות.

למה דווקא לי?

עשיתי משהו רע?

לא. אבל עשו לי. וקשה לשכוח כאלה דברים, פשוט קשה.

אני צריך עזרה. והעזרה הזאת לא תסתכם בפעם בשבוע אצל הפסיכולוג, אבל אני מפחד להודות, לומר את זה בקול רם.

ושוב, השאלה הקבועה חוזרת.

למה אני כל כך דפוק?!

ואני פשוט לא מצליח לענות על זה.