היום, דיברתי עם כמה ילדים מהכיתה שלי על מורפיום, וכמה שאני ארצה לקחת קצת, כי נשמע שבאמת כיף כשלוקחים את זה.

ואז הגענו לשיחה על דיכאון, וברגע שהזכרתי שאני בדיכאון, הם התחילו לקטוש אותי כאילו אין מחר, 

על זה שאני לא בדיכאון, 

ואין לי למה, 

ועוד כל מיני דברים,

 וככה זה הגיע, 

הדיכאון הסופי באמת.

שעות על גבי שעות כבר אני בדיכאון,

מסוגל לחשוב רק על כמה שהחיים שלי חסרי ערך,

ושאין לי טעם לחיות.

והנה אפילו עכשיו, אני מדבר עם קיר ריק, בתקוורה שזה יעזור!

פתטי, אני פשוט פתטי.

בכל הרצינות, הכי רציני זה שנים,

אני מרגיש שאם היה לי  ציאניד לקחת, 

הייתי לוקח, 

באמת שהייתי עושה את זה.