יש לי ספר חדש, בשם ויליאם שייקספיר: הסונטות.

אז הנה אני, מפרסם לפניכם סונטה שלו, ואת הפירוש הסופר מעניין של Sadistic_Girl הידועה גם בשם דנה.

ראה, בעת שמזרח האור נדיב

מרים ראשו בוער,עיני כל מתחתיו

נותנות כבוד לחזיון ההתחדשות המרהיב,

משרתות קדשת-מלך בעקבן אחריו,

ובטפסו במתלול אל הר השמים

והוא חסון כעלם במחצית חייו,

בני תמותה מעריצים עוד תולים בו עיניים

ללוות את מסע הצלינות המוזהב

אך כשרכבו משפיל מפסגות והוא מט, 

שברירי כזקן בערב יום משבר,

המבט הסוגד שדובק בו מוסט

ממסלולו ונשא לעבר אחר.

ככה תכבה בצהריך הגאים,

אל לא תוליד בן-תגוע באין רואים

והפרשנות של דנה:

בני אדם תולים עיניים מעריצות באנשים שגדולים מהם, חזקים מהם. אבל ברגע שלאותו אדם גדול יש רגע חולשה, הם עוברים ולא ישובו. בשניה אחת, עברה כל ההערצה למקום האחר.

ומה הפרשנות שלכם? מה דעתכם על שייקספיר? בוא נשמע קצת את דעת הקהל D:

עריכה קטנה:

להיות, או לא להיות?

זאת השאלה:
מה נעלה יותר -
לשאת באורך רוח
חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,
או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים,
למרוד, וקץ לשים להם?
למות: לישון, ולא יותר

מהמחזה המלט.

כל כך... מזכיר לי את עצמי