יש לי פיוז קצר. מאוד.

הרגע רבתי עם אמא שלי.

כרגיל, צעקות, כעסים, הבטחות שלא יתקיימו וכו'.

ותוך כדי, אני יודע שאני לא בדיוק צודק. אני יודע שאני צריך להפסיק, ולקבל את מה שהיא אומרת.

אבל אני לא יכול. אני מנסה. אני רוצה להפסיק, ואז היא צועקת עליי, ואני ממשיך, וככה זה נמשך, עד שאני טורק את הדלת בעצבים, היא מבטיחה משהו עם 'אני ייזכור את זה' ואני אומר 'כן, בטח'.

שנים אני מנסה להפסיק, להשתלט על הכעסים, והעצבים.

הושעיתי בגלל זה מבית הספר שנה שעברה, ובכל זאת לא קלטתי.

מה הפלא שאני יושב בצד?

מי יירצה להסתובב עם ההוא המוזר, הדכאוני, שאוהב רוק ואת המוות, ומתעצבן מכל דבר?