אז...

לפני כמה ימים, חתכתי. ואז שוב, ואז שוב.

לא משהו רציני מדי.. בטח לא תקראו לזה לחתוך. חוד מחדד, כמה טיפות דם, שריטות שמחזיקות כמה ימים

אבל זה כאב. וזה שורף. וכל פעם שאני נוגע שזה זה מזכיר לי, את כל הטעויות שעשיתי, שאני עושה, ואת אלה שבוודאי אני יעשה.

אם זה היה תלוי בי, היו לי על היד שריטות על גבי שריטות.

אבל.. מזל שיש את מאי. שכחתי להזכיר אותה בפוסט פתיחה. היא ממש מעודדת. תמיד. ורק בשבילה.. בגללה.. בזכותה.. לא חתכתי כבר כמה ימים.

אבל החוד ההוא, עדיין אצלי בכיס. הוא גורם לי להרגיש חזק, כאילו שאני אחראי על עצמי. הוא גורם לי להרגיש.. טוב.

זה ממכר, אתם יודעים? יש לך את הרצון ההוא לחתוך, להרגיש את הכאב.

בפעם השנייה, הייתי בשירותים בעבודה של אמא שלי, רק שם הייתי יכול להיות בטוח שאף אחד לא ייכנס פתאום באמצע. במקרה הייתה שם מראה.

החיוך ההוא, שחייכתי, הפחיד אפילו אותי, כל כך הפחיד. זה היה חיוך פסיכוטי. של אדם פסיכופת, לא של ילד בן 12.

ואיך לא, זה קורה שבוע לפני שהולכים לפסיכיאטרית. YAY ME!