אז היום היה שיעור כתיבה- השיעור האהוב עליי. פעם בשבוע, נותנים לנו משימה, לכתוב משהו. פעם על התמונה, פעם על משפט. מאוד כיף.

אבל אני תמיד מפחד, כל כך מפחד להקריא את הסיפורים שלי. כתבתי היום סיפור מאוד דרמטי, מאוד. על בן אדם, שרוצה לשתות כד רעל. הוא נזכר בכל הדברים שקרו בחייו. והא נזכר בזה שאשתו מתה מתאונה כמה ימים לפני היומולדת שלהם. הוא נזכר איך ההורים שלי תמיד לא התייחסו אליו, גרמו לו להרגיש עלוב. הוא רוצה להתאבד בחנוכה, ביום הולדת שלו. (אירוניה, תקראו לזה, נולדתי בחנוכה.)

את האמת? חלק לא קטן נלקח מהחיים שלי, ומהפנטזיות שלי. הקטע עם ההורים שיורדים עליו, גורמים לו להרגיש לא שווה-בדיוק אבא שלי.

ואני.. אני לא יכול, לא יכול להקריא את זה בכיתה שלי, ליד מורה, תלמידים וכו'.

בסדר, אני ייתן רק לאחד לקרוא, בשמחה.

אבל להקריא, זה אני לא יכול.

אני כל כך פחדן! למה?!

והנה. הדמעות זולגות.. אבא בא, ביקש שאני יילך לישון. אמרתי לו עוד כמה דקות. הוא בא וצעק. ו.. אני לא יכול יותר, אני לא יכול יותר.

אני בוכה, ובוכה. אין לי על מה לבכות, אבל אני בוכה. כמו איזה תינוק, אני בוכה.

למה אני לא יכול ללכת לישון ולא לקום יותר?! 

כל כך פשוט.. כל כך נחוץ לי עכשיו!