אני רוצה לסמוך על חברה כלשהי. חברה כוללת, שאני לא יצטרך לחפש בינה כל מיני אנשים יחידים יוצאי דופן.

אז, התחלתי עם חברים. כי עם המשפחה זה יותר מסובך.

החברים בגדו, תקעו סכינים, ריכלו. החברים עזבו, החברים.. לא ניתן לסמוך עליהם. חברים קרובים, זה כן. אבל אני רואה אותם פעם בשנה. זה כלום. אני צריך דמות ממשית.

אז המשכתי למשפחה. היה בסדר. ההורים... לא קיבלו את זה רע. אבל אז, התיסכול שלהם הביא לעצבים. עצבים גוררים עצבים.

ואחותי. אוי אחותי. קוראת לי מגעיל, דפוק, לא בסדר. וכל זה, כי אני לא מאמין באלוהים. לא משם ציפיתי שזה יבוא. ממש לא משם.

ו...עם מה נשארים?

כלום. אף אחד. אף אחד לסמוך עליו, להיות בטוח שאני יכול לספר לו הכול. ושוב, כשאני אומר את זה אני מתכוון לאף אחד, חוץ מהחברים הקרובים. אבל.. אני צריך לראות את הבנאדם. את התגובות שלו, הפרצופים. ההתנהגות הכללית. לא... את מה שהוא כותב בפייסבוק. כי עם כמה שזה מנחם, זה לא... מספק לבד.

אז... זהו זה. ככה אני נשאר, לבד בעולם. העולם הנראה כמובן. זה מזכיר לי שורה, כ"כ נכונה מהשיר sad but true של Metalica:

they, 

the'll batray.

ככה המרגש. כולם בוגדים.