אז היי...

עוד שנה שאני חי. ייאי.

ביקשתי מהפסיכאטרית לחזור לכדורים. כרגע אני עוד לא יכול, בגלל תופעות הלוואי הארורות והבר מצווה שלי. ושם, הבנתי כמה ההורים שלי לא מכירים אותי. לא מבינים אותי.

הם... כל כך אאוטסיידרים לי. לא מוכרים, זרים. הם כמעט לא ההורים שלי. הם אנשים שאיתם אני חי באותו הבית. ואני לא יכול ככה. אני לא יכול לחיות איפה שלא מבינים אותי. רציתי לנטוש, ללכת לכמה ימים לבית זמני ואז לטוס לחו"ל או משו. אבל יש לי 300 שקל. היו לי הרבה יותר, בזבתי אתמול... אוזניות, חולצה+תיק של מטאליקה ועגיל מגניב. דברים חומריים. חסרי טעם. אבל אני חומרי, אני חסר טעם. למעשה, אנשים הם חומריים. הייתי כותב על זה פוסט, אבל בעקבות איך שמתייחסים לאנשים בגילי.. אני יחסוך מעצמי. (כן, אנשים. לא ילדים, אנשים.) 

אז... אותו בית. אותה שיגרה. אותו מקום. אני לא יכול יותר. פשוט לא יכול יותר. אם הייתה לי דרך לקפוץ, הייתי עושה את זה עכשיו. בחצות. היום שבו נולדתי הוא גם היום בו מתתי. סגירת מעגל. נשמע קסום.

בישרתי היום לאמא שלי שאני לא נורמלי. שבבצפר אני חושב על דרכים איך להתאבד. שאני לא מתרכז בשגרה. היא הופתעה. היא פאקינג הופתעה. זה.. אני סיפרתי להם את זה, אבל כנראה היא הדחיקה.

אז בכל מקרה....

מזל רע לי! :/