אתמול היה לי עוד התקף דיכאון, אחד חמור. כבר התחלתי לעלות על הגג, עד שנזכרתי שאני בית מדורג. ואחרי זה, הייתי כל כך חלש. לא עניתי לטלפון, בקושי הצלחתי להקליד. 

למזלי, שתי ילדות עודדו אותי, עד הסוף. דיברו איתי, וגרמו לי להרגיש שפוי, או לפחות אשם. גרמתי לשתיהן סבל. אני מצטער על זה, כל כך מצטער על זה. אני.. אני יודע שלהתאבד זה אנוכי. ואני.. אני אנוכי, אני פחדן, וותרן, מה שתרצו. כל התכונות הרעות.

בסוף.. חתכתי. היה לי חיוך של פסיכופט. הדם זרם בלי בעיה. זה שרף, כל כך שרף. כל כך כאב. ואני? אני חייכתי, אני שמחתי. 

ועכשיו שוב. קמתי, עדיין כבד, חלש. אין לי טעם לחיים. אבל אני לא יכול להתאבד. יש לי תכונית ב', אבל בגלל שילדים מהכיתה שלי קוראים את הבלוג, אסור לי לפרסם אותן, והנה שוב "נגנב" לי הבלוג. כי עם כל הכבוד לזה שאני לא שם זין, עדיין אם הם ידווחו למישהו מבוגר על התוכניות שלי אני גמור, ולא, לא גמור מבחינה של מת אלא גמור מבחינה של הרבה עונשים. הרבה מאוד עונשים.

אז...

עד לכאן הפוסט הזה, מקווה שכולנו נחייה עד מחר.