אז היום היה שיעור כתיבה- השיעור האהוב עליי. פעם בשבוע, נותנים לנו משימה, לכתוב משהו. פעם על התמונה, פעם על משפט. מאוד כיף.

אבל אני תמיד מפחד, כל כך מפחד להקריא את הסיפורים שלי. כתבתי היום סיפור מאוד דרמטי, מאוד. על בן אדם, שרוצה לשתות כד רעל. הוא נזכר בכל הדברים שקרו בחייו. והא נזכר בזה שאשתו מתה מתאונה כמה ימים לפני היומולדת שלהם. הוא נזכר איך ההורים שלי תמיד לא התייחסו אליו, גרמו לו להרגיש עלוב. הוא רוצה להתאבד בחנוכה, ביום הולדת שלו. (אירוניה, תקראו לזה, נולדתי בחנוכה.)

את האמת? חלק לא קטן נלקח מהחיים שלי, ומהפנטזיות שלי. הקטע עם ההורים שיורדים עליו, גורמים לו להרגיש לא שווה-בדיוק אבא שלי.

ואני.. אני לא יכול, לא יכול להקריא את זה בכיתה שלי, ליד מורה, תלמידים וכו'.

בסדר, אני ייתן רק לאחד לקרוא, בשמחה.

אבל להקריא, זה אני לא יכול.

אני כל כך פחדן! למה?!

והנה. הדמעות זולגות.. אבא בא, ביקש שאני יילך לישון. אמרתי לו עוד כמה דקות. הוא בא וצעק. ו.. אני לא יכול יותר, אני לא יכול יותר.

אני בוכה, ובוכה. אין לי על מה לבכות, אבל אני בוכה. כמו איזה תינוק, אני בוכה.

למה אני לא יכול ללכת לישון ולא לקום יותר?! 

כל כך פשוט.. כל כך נחוץ לי עכשיו!

אז...

לפני כמה ימים, חתכתי. ואז שוב, ואז שוב.

לא משהו רציני מדי.. בטח לא תקראו לזה לחתוך. חוד מחדד, כמה טיפות דם, שריטות שמחזיקות כמה ימים

אבל זה כאב. וזה שורף. וכל פעם שאני נוגע שזה זה מזכיר לי, את כל הטעויות שעשיתי, שאני עושה, ואת אלה שבוודאי אני יעשה.

אם זה היה תלוי בי, היו לי על היד שריטות על גבי שריטות.

אבל.. מזל שיש את מאי. שכחתי להזכיר אותה בפוסט פתיחה. היא ממש מעודדת. תמיד. ורק בשבילה.. בגללה.. בזכותה.. לא חתכתי כבר כמה ימים.

אבל החוד ההוא, עדיין אצלי בכיס. הוא גורם לי להרגיש חזק, כאילו שאני אחראי על עצמי. הוא גורם לי להרגיש.. טוב.

זה ממכר, אתם יודעים? יש לך את הרצון ההוא לחתוך, להרגיש את הכאב.

בפעם השנייה, הייתי בשירותים בעבודה של אמא שלי, רק שם הייתי יכול להיות בטוח שאף אחד לא ייכנס פתאום באמצע. במקרה הייתה שם מראה.

החיוך ההוא, שחייכתי, הפחיד אפילו אותי, כל כך הפחיד. זה היה חיוך פסיכוטי. של אדם פסיכופת, לא של ילד בן 12.

ואיך לא, זה קורה שבוע לפני שהולכים לפסיכיאטרית. YAY ME!

יש לי פיוז קצר. מאוד.

הרגע רבתי עם אמא שלי.

כרגיל, צעקות, כעסים, הבטחות שלא יתקיימו וכו'.

ותוך כדי, אני יודע שאני לא בדיוק צודק. אני יודע שאני צריך להפסיק, ולקבל את מה שהיא אומרת.

אבל אני לא יכול. אני מנסה. אני רוצה להפסיק, ואז היא צועקת עליי, ואני ממשיך, וככה זה נמשך, עד שאני טורק את הדלת בעצבים, היא מבטיחה משהו עם 'אני ייזכור את זה' ואני אומר 'כן, בטח'.

שנים אני מנסה להפסיק, להשתלט על הכעסים, והעצבים.

הושעיתי בגלל זה מבית הספר שנה שעברה, ובכל זאת לא קלטתי.

מה הפלא שאני יושב בצד?

מי יירצה להסתובב עם ההוא המוזר, הדכאוני, שאוהב רוק ואת המוות, ומתעצבן מכל דבר?