אוף, אני גרועה בפרידות. הדרך הקלה היא פשוט להתנתק. גם לא גיביתי כלום ואני לא מתכוונת. יש כאן זיכרונות שמהולים בעצב ואם הם לא, לקרוא אותם יעשה לי עצוב. מה שצריך נשאר איתי בלב. גם את הפוסט הזה לא התכוונתי לכתוב. אני לא כאן באמת כבר המון זמן. על ללכת למסיבת סיום אין מה לדבר. אני לא אחת מהחבר'ה ולא צריכה את המינגלינג.

אנסה להיפרד כמו שצריך כדי שלא אתחרט אחר כך, כי זו באר ששתיתי ממנה המון שנים. אבל בעיקר כי אולי הפוסט יגיע גם לכמה קוראים שאיתי ממש מתחילת הדרך, שהחזיקות, תמכו, חיזקו, סלחו, הכילו, קיבלו גם כשהייתי הכי קשה שיש, גם כשהמילים שלי דקרו ואני באמת מעריכה את זה בכל ליבי. 

אני רוצה לומר המון תודה גם לבלוגרים שהייתי קוראת קבועה אצלם- פתחתם לי צוהר לעולמכם, סיפקתם המון רגעים המאושרים, ההשראה. חלקכם היוותם מודל לחיקוי ועם חלכם הזדהתי עד כאב.

תודה לכל מי שחלק איתי דעות ואפילו למי שהתווכח איתי! כן, כן. הייתה כאן במה נהדרת לפורקן תיסכלים ואפילו למידת רעים. 

התבגרתי המון מאז שעזבתי כאן ורוב הסיכויים שלא אחזור לכתוב בלוג או בכל פורמט דומה. אני לרגע לא חושבת או רומזת שכתיבה היא ילדותית. כחלק מהתחליך התבגרות האישי שלי התחלתי להרגיש שכמעט ואין לי צורך לחלוק את מה שוקרה בתוכי בכתיבה למרות ששנים זה היה המפלט היחיד שלי. לפעמים דברים שהיו נכונים לך בתקופות מסוימות פשוט מפסיקים להיות כאלו אבל זה לא מוזיל לרגע את המשמעות של האתר עבורי. במיוחד לאור העובדה שאחרי הסגירה אני נשארת עם מתנה שסביר להניח שלא הייתי מקבלת בשום מקום אחר וזו כמובן החברות המדהימה עם שיר, שין גיימל בשבילכם, שהכרתי כאן. האתר אמנם נסגר, הפוסטים ימחקו לעד אבל זה כבר לכל החיים...