האין זה נפלא?
האין זה נהדר?
האין זה מלבב?
השתכרתי לראשונה בחיי.
אמנם חובבת אלכוהול גדולה אנוכי, אך מעולם לא הגעתי למצב בו הייתי שתויה לחלוטין. קניתי וודקה לימון עם נטע במכולת,
ישבנו בגן ציבורי, והשתכרתי לי כמו רוסיה טובה מהשכונה. את מרבית הערב ביליתי עם מאיה, בעיקר דיברנו אחת עם השנייה, הכרזנו על אהבתנו, ואפילו ניסיתי לאנוס אותה בדרך. בדיעבד מסתבר שכל הזמן חזרתי על אותם דברים, ושבעיקר דיברנו על אותם נושאים. אני זוכרת כמעט כל מה שהיה, חוץ מאיזה סצינת זמן של חצי שעה-שעה, שפשוט נמחקה מראשי, והייתי משחזרת פה קטעי שיחה, אבל זה מצחיק רק אותי, אז אני אחסוך לכם.
זו הייתה חווייה משעשעת לכל הדעות, אבל אשתדל שלא לחזור עליה בשנית, כי בסופו של הלילה (תחילת הבוקר?) הרגשתי כ"כ כ"כ כ"כ רע. פשוט סימנתי את הדרך מהגינה עד הבית (נחשו במה...), ונינה המסכנה נאלצה לסחוב אותי ואת מאיה בעצמה עד לבתים שלנו, כשכל אחת מאיתנו מתבכיינת יותר.
כרגע אני סובלת מטראומת אלכוהול קשה, בגלל הוודקה המגעילה והמסריחה הזאת, ואני מתנזרת לבינתיים. אפילו ישבתי בפאבי הקבוע ביום שישי, כשמסביבי ישבו חמישה אנשים עם אלכוהול טעים ואיכותי באמתחתם, אך נמנעתי ושתיתי דיאט קולה כקטינה. מעניין עוד כמה זמן תחזיק ההתנזרות הזו. (אני מהמרת על בין יומיים לשבוע).
מילת סיכום לקטינים: ילדים, אל תשתו וודקה. זה רע. תשתו בירה.
גיל הנשמה לקח אותי לאכול במפגש הסטייק. זו הייתה חווייה קולינרית לכל הדעות- זאת שיפודייה שמרגישים בה שאוכלים אוכל אשכרה סטרילי! והנשמה אפילו הביא לי טוליפים, שזה הפרח היפה ביותר והאהוב עליי ביותר בעולם כולו. גיל, 'תה נשמה.
פסח עובר לו בפאננה.
הסדר היה מגניב למדי, היינו לראשונה יותר משבעה אנשים, אז חוויתי פסח אמיתי עם קרובי משפחה והכל. באו גם קרובים שאני מתה עליהם מאמריקה (הם גרים בפאקינג סן פרנסיסקו) לג'ואיש פיפול באמריקה יש מנהג לצעוק ולדפוק על השולחן הכי חזק שהם יכולים ב"דיי דיי דיינו" ואת זה גיליתי למרבה השעשוע רק בסדר הזה.
גם יש לי קרובת משפחה אמריקקית חדשה בשם מאיה, שהיא פשוט יצור מקסים. ישבתי וצילמתי אותה, אבל היא כל הזמן זזה ויצאה לי מהפוקוס. הילדה הזאת היא פשוט דוגמנית מלידה. לאבא שלה יש מצלמה דיגיטלית באיזה אלף וארבע מאות דולר, ולסבא שלה יש מצלמת וידיאו דיגיטלית ומצלמה דיגיטלית רגילה, אז היא רגילה שמצלמים כל פיפס קטן שלה. כשצילמתי אותה וסבא שלה עמד מאחוריי עם המצלמת וידיאו שלו גיליתי משהו מדהים: ככל שהמצלמה גדולה יותר, היא תתייחס אליה יותר.
היה לי היום מגן בעל פה בערבית (20 סיפורים וחצי מהקוראן בנוסף לזה, שאללה יעזור לי) וכשהתקרבתי לכיוון היציאה נתקלתי בילד מכיתתי, שסיפר לי שהוא שם כדי לכתוב קטעים לספר מחזור. ככה בספונטניות שלפתי לו שני שירים על המורה לספורט ועל המורה לאזרחות, שיצאו לא רעים בכלל ואני ממש גאה בעצמי. אפילו נמנעתי מקיטש של ספרי מחזור כמו "הגיע הזמן להיפרד ואנו עצובים, אך על שנתיים נפלאות אנו לך מודים", שזה דבר שגורם לי לחלחלות וצמרמורות קשות גם כי קשה לי לכתוב שקרים גסים שיודפסו ב250 עותקים, וגם כי אני חייבת לחרוז עם חרוזים אמיתיים, כאלה שהאותיות הסופיות זהות, כמו: חלון-בלון. נסיכה-רכיכה.
אמא הביאה לי את כל הפרקים של העונה שעברה של 24! ישבתי היום וראיתי ארבעה פרקים. רק עוד 20 טו גו! זו פשוט סדרה מעולה. מלאת אקשן ותככים, וכל אחד שם עוקב אחרי השני שעוקב אחרי הראשון שעוקב אחרי השלישי שימות בשלב כשלהו. וזאת גם סדרה פשוט חסרת רחמים. אם כשפעם הייתי רואה סדרות מתח/אקשן, והייתה איזו נערה תמימה עם צמות ושמלה פרחונית שנמצאת במצוקה, הייתי אומרת- היא תחיה, כי ככה זה, ילדים תמיד נשארים בחיים, ובנות תמיד שורדות. אז ב-24 אין שום חוק. גם ילדים מתים. (יהודה פוליקר, איכה?).
הו, הנה מאיה הקטנה:


מתי יגיע היום בו אחשוף את עצמי על גבי הבלוג?