חבל שאני לא כותבת פה יותר.

הכתיבה משחררת, והתקופה האחרונה הייתה זקוקה לפריקה על גבי כתב.

כל יום אני פוגשת מישהו שבור. אנשים שכבר אין להם קליפות, אנשים נואשים, פושעים, חולים, עניים.

ולפעמים ההכרה שאני לא סופרמן מכה בי.

היא חיבקה אותי.

מעולם לא נפגשנו לפני, ואפילו לא דיברנו לפני. אבל הבעל שלה אלכוהליסט ומכה, הבן שלה, החייל, עזב את הבית, כי הוא לא יכל לסבול את הצרחות בבית, כל הכסף מהעבודה של הבעל הולך לאלכוהול והיא נמצאת בחובות ומינוסים. הבן שלה אילץ אותה לבחור- אני או הוא. והיא בחרה את בעלה. בעברית הרצוצה שלה, וברוסית המעטה שלימדתי את עצמי הבנתי שמה לעשות, הם עולים חדשים, והבעל מפרנס. חייל לא מביא הרבה כסף הבייתה. והיא בוכה בוכה בוכה. לפני שיצאתי, ליטפתי לה את הזרוע, והיא פשוט פרשה את הזרועות וחיבקה אותי.

אני חשבתי שאני מפתחת לעצמי עור עבה.

חשבתי שלבכות מביקור בית זו פריבילגיה של צעירות.

אבל ברגע שיצאתי מהדלת הרשתי לעצמי.

כי אין שום דבר שאני יכולה לעשות בשביל האישה הזו.

כי אני רק יכולה לעזור לבן שלה החייל, שהתמונה שלו מונחת במסגרת ליד הטלוויזיה.

יש כאב בכל מקום. יש קושי ויש אתגר. יש את ההיא מאתמול שהמעיים שלה נמצאים בתוך שקית שמחוברת לבטן, והיא צריכה לרוקן אותה 3-4 פעמים ביום.

יש כל כך הרבה סבל.

העולם הזה משובש, ואני בפאזל הזה יכולה להרכיב רק את המסגרת.

אני לא יכולה להחזיר לחייל את אבא שלו שהתאבד והוא מצא אותו.

אני לא יכולה להחזיר לחייל את אמא שאבא רצח.

אני לא יכולה לקנות לחיילת דירה גדולה יותר מדירת שלושת החדרים בה גרים אמאבא, סבתאסבא ועשרת האחים שלה.

אני לא יכולה להציל את החייל מהבושה שאמא שלו הייתה זונה.

הלוואי והיו לי כוחות על.