זהו בלוגי.
|
| 5/2007
 צבא
אתמול הגיע אליי חייל בן 27, נשוי, שהצבא גייס אותו בכוח לאחר שסיים את הלימודים בישיבה.
יש אצלי עוד חייל כזה, בן 26, נשוי, ועם ילדה בת שנתיים.
מצחיק. בגיל שבו צריך להתחיל לפתח קריירה, להרוויח מספר אלפים טובים בחודש, לנהל מערכת יחסים בוגרת עם אישה, ואפילו עם ילדים, מגייסים בנאדם לשירות חובה.
והם מקבלים יחסים דומה מאוד ליחס של חיילים אחרים בני 19. הם צריכים לתת דין וחשבון על כל דבר שהם עושים, לעשות תורנויות, לבצע תפקיד שלא באמת מעניין אותם, ואחר כך להגיע הבייתה ולהקשיב לאשה שלהם בוכה שאין להם מספיק כסף לשלם חשבון חשמל ושהבת שלהם חולה.
בחלקי נפלה ההזדמנות לעזור להם, עם המצב הכלכלי, ולשחרר אותם הבייתה כשהבת חולה, אבל באמת שזה נראה לי אבסורדי.
לפעמים יש דברים שהם ממש דפוקים במערכת.
לפני כחצי שנה בערך הגיע חייל לבסיס שלי (שנמצא באיזור המרכז, נחשו איזה) שמתגורר בקריית שמונה.
אני משרתת בבסיס פתוח, של יומיות, כלומר ג'ובניקים.
לחייל הזה לא היה שום מקצוע שמקשר אותו לבסיס, למעשה לא היה לו שום מקצוע.
למה לשבץ אותו לעזאזל לבסיס הזה?!
כמובן שעזרתי לו, ועכשיו הוא משרת קרוב לבית, ובתודה הוא הגיע והביא לי מתנה מקורית אך מבלבלת למדי- שני זוגות של חוטיני סגולים ופרחוניים...
כמובן שהסגול הוא סימבולי לשרוך.
לפעמים נראה לי שאני היחידה בצבא שנהנית מהתפקיד שלה.
הזמן טס, והתפוקה רבה.
אני אוהבת לשבת לבד במשרד, ולכמה דקות להסתכל על הקיר, ולקרוא את המכתבים שכתבו לי. עונג צרוף.
היו גם הרבה מאוד חיילים שעזבו והבטיחו מכתבים, אבל לא קיימו.
אני גם חברה טובה של המש"קית חינוך, כך שכל טקס אני עוזרת ומופיעה.
ביום השואה ניגנתי לראשונה מול קהל ושרתי. זה היה קצת מצחיק, כי ניגנתי בגיטרה קלאסית ללא חיבור, כך שהצמידו מיקרופון לתהודה של הגיטרה, ומיקרופון לשירה, הרגשתי קצת כמו סטיבן הוקינג עם כל האיבזורים מסביבי. אבל זה היה כיף. במיוחד כשמפקדים ניגשו אליי, אפילו שבוע אחרי, ושאלו: זו את שניגנת? איזה יופי!
היה לנו טיול של יומיים עם הבסיס, ואני מודה שאפילו לדקה אחת לא הרגשתי לבד. משתלם להיות זו שכולם מכירים בבסיס, ועם כל זה, הבנות מהמדור שלי פשוט מקסימות והיינו באותו ראש כל הטיול, דבר שהוא לפי דעתי על טבעי.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
