אני מודה.

את הקטע הבא כתבתי למקום אחר שהוא לא ישראבלוג.

כן, אני קצת בוגדנית, אבל לבלוג שלי יש פינה חמה בלב, ורציתי לתת לו קצת יחס.

בתוקף תפקידי בצבא בתור מש"קית ת"ש, שעושה המון ביקורי בית, ועוד נמצאת בבסיס פתוח, אני נאלצת להשתמש הרבה בתחבורה ציבורית. ביום רגיל, ללא ביקורי בית, אני נוסעת לפחות בארבעה אוטובוסים.

אני כבר למעלה משנה וחצי בשירות, והספקתי לצבור חוויות נסיעה רבות. לפניכם 10 הדברים השנואים עליי בתחבורה ציבורית:

1. כשהאוטובוס מפוצץ כולו, אין אף עמוד פנוי להחזיק, אנשים כבר מרוחים על הדלתות, והנהג מחליט שיהיה מצחיק אם הוא יעצור ויעלה עוד אנשים.

2. כשזקנים קמים מהמושב שלהם עשר דקות לפני התחנה שלהם, ומתחילים לפלס את דרכם לדלת, דוחפים בהיסטריה בעודם צורחים "סליחה!!", כאילו האוטובוס יחטוף אותם ליעד הסופי שלו.

3. כשאני יושבת במושב ליד החלון, ואני צריכה לקום לתחנה שלי, ולידי יושב מישהו. אנשים מתורבתים לרוב קמים לרגע, על מנת לתת לי לעבור בביטחה, אך במקרה שלי- הם תמיד יישארו לשבת, וכדי לא להיות חצופים לגמרי, הם יזיזו קלות את הברכיים שלהם לכיוון המעבר, ויגרמו לי לקפץ מעליהם כאילו הייתי מתעמלת אולימפית.  

4. כשאני עולה על אוטובוס ויורדת בתחנת מעבר לאוטובוס אחר שאני צריכה לעלות עליו. אני מחכה ומחכה, ואז עובר שוב האוטובוס שהגעתי איתו, ואני חושבת לעצמי "סעמק, יכולתי לישון עוד עשר דקות".

5. כשבאים אליי בתחנה המרכזית ומבקשים ממני כמה שקלים לנסיעה. גררר..... אתם לא רואים שאני חיילת ענייה שנוסעת עם חוגר?!?  (גם אלו תמיד אותם אנשים).

6. מידיי יום אני משתדלת לקחת עיתון חינמי בשם "ישראלי" או "ישראל היום" לפעילת הת"ש שנמצאת איתי במשרד. לרוב אני מעלעלת להנאתי בעיתון באוטובוס, וכשאני מסיימת אני מכניסה לתיק. אבל! לפעמים מישהו קולט את העיתון בזווית העין, ומבקש. כמובן שלא אסרב, ובליבי אני בטוחה שהוא יחזיר לי. אבל כשהוא מסיים, מישהו אחר מבקש ממנו את העיתון, וכן הלאה. בסוף אני מוצאת את העיתון חבוק אצל זקן ישן ומרייר...

7. כשאני קמה מוקדם מאוד בבוקר, אחרי שינה של 4 שעות בלבד, גמורה-מתה מעייפות, יודעת שמחכה לי נסיעה של שעה וחצי, ובונה עליה לשינה טובה. אני עולה על האוטובוס ו..."אה, הדס!! מה קורה? בואי שבי לידי!!!"- הלכה השינה.

8. כשחייל מסביר לי באיזו תחנה לרדת, ואני לא מורידה את העיניים מהחלון, בודקת בריכוז מוחלט מתי נגיע ל"מרכז האבטיחים" או משהו בסגנון, והאדם שיושב לפני מחליט להוריד את המסך עד למטה.

9. פעם קרה לי שנסעתי למעלה משעה וחצי לבית של חייל. חיכיתי לראות את התחנה בה אני אמורה לרדת, כולי דרוכה, מחכה ומחכה, ובסוף האוטובוס עוצר וכולם יורדים- תחנה אחרונה. התקשרתי לחייל בהיסטריה, והוא ביקש ממני לתאר את המקום בו אני נמצאת. אחרי שהבנתי שאין לו מושג איפה אני נמצאת, עלינו על זה ביחד- נסעתי בכיוון ההפוך. 

10. כשאני נוסעת באוטובוס ואני ממהרת בטירוף לבסיס, הנהג יעצור לכל באנדם שרץ אליו, גם אם הוא במרחק קילומטר. אבל כשאני ארוץ לאוטובוס ואפילו אהיה מול הדלת, האוטובוס פשוט ימשיך ויחלוף על פניי.

 יש עוד הרבה מאוד חוויות וסיפורים, ולא לשכוח גם את רכבת ישראל המדהימה.... כמובן שלא הכל כ"כ נורא, והרבה פעמים מתפתחות שיחות עם זרים, וחיילים ששואלים שאלות ת"ש, אבל מה שבטוח- אף פעם לא משעמם.