אבק ברוח

        אלוהים יודע כמה שנאתי באותו ערב את הפקח שגרר לי את הרכב. וטוב שאלוהים לא הקשיב לקללות שהעלתי על שפתיי.

הייתי סטודנט צעיר ועני, וגרתי לבד בדירה שכורה .

חברה שלי עזבה את הדירה כמה חודשים קודם, וכמובן לקחה איתה את כל החפצים שהיו שייכים לה.

כך שהדירה שהיתה קטנה ומצוקמקת נראתה לפתע יותר גדולה, והרבה יותר ריקה. (ועדיין מצוקמקת).

ערב של תחילת הקיץ,  האוויר המשגע שהגיע מהים, ובנות יפות שפתאום החליפו לבגדי קיץ,

סיחררו לי את הראש, ולא יכולתי לשבת בבית וללמוד .

קבעתי בליינדייט עם מישהי שנשמעה נחמד בטלפון, ונפגשנו ליד הסופר בתשע בערב. ( המקום הכי רומנטי לפגישה ראשונה בארץ החנונים...) .

ירדתי לרחוב עם מבט של דון ז'ואן , המפתחות של הרכב ביד, וחרמנות זורמת בעורקי.                                                                          ראיתי אותה עומדת לא רחוק, האמת לא נפלתי מהרגליים (וגם היא לא) אבל היא נראתה לא רע, והדקות הראשונות היו זורמות וכיפיות.

החלטנו לנסוע לבית קפה ליד הים, וקשקשנו קצת בדרך אל הרכב שלי, אבל הוא פשוט לא היה שם. פאאאאק!!!

כאילו לא הספיקה לי המבוכה של פגישה ראשונה, עכשיו הייתי צריך להתעשת ולהסביר לה שאני לא פסיכי, או מופרע,

ובאמת היה לי רכב שעמד שם עד לפני כמה שעות. כן, ממש כאן... בדיוק איפוא שהמדרכה צבועה באדום לבן... רציתי לדפוק את הראש בעמוד חשמל, רציתי לחנוק את הפקח שעשה לי את זה.

נפרדנו כך.

צעדתי בלב כבד לעבר המגרש של העירייה, מחשב ביני לבין עצמי מאיפוא אני יכול לגרד עוד כסף. והיא נעלמה לה מעבר לסיבוב, הביתה.

אמרנו שנדבר למחרת בערב, ונקבע משהו לפעם אחרת.  לא שמעתי ממנה יותר, וגם היא לא שמעה ממני.

שחררתי את הרכב וזה עלה לי ביוקר. מאוד ביוקר.

כשראיתי את הסכום לתשלום, נתקפתי בגעגוע לדו"ח החנייה הסטנדרטי, המוכר והטוב. 

ממתין לו בסבלנות מתחת למגב הקדמי, צנוע, בלי גרירה, ועם אופצייה חביבה לקימוט והשלכה לפח הקרוב.

היה לו די חם אחרי שכבר חרש ברגל כמה רחובות בשכונה ולאורך הכביש שמשקיף אל הים.

אדי הלך עם המעיל השחור שפעם מישהי אמרה לו שהוא מתאים לו, ואפילו הזכיר לה קצת איזה שחקן קולנוע ששכחה את שמו.

זה התאים לו שזה נשאר ככה באוויר, בלי להיכנס לשמות. כי ת'אכלס למי הוא כבר יכול להיות דומה עם המטר שישים וקצת שלו והגבות המחוברות מדי.

אחר כך היא זרקה אותו הזונה, או שבעצם אף פעם הם לא ממש היו ביחד. הכי קרוב הם הגיעו באותו ערב כשליווה אותה הביתה וניסה לנשק אותה.

היא הדפה אותו בעדינות מעליה, מרחיקה את זוג הגבות השחורות והמאיימות שלו ממנה, ובלי לומר דבר היא רמזה לו שהיא לא רוצה וזהו.

הוא ידע לקבל לא.  הוא היה אלוף בלקבל לא, ולא רק מנשים.

אומנם חלפה לו לרגע מחשבה שבקלות הוא יכול לתפוס אותה מהשערות ולגרור אותה אל החצר הנטושה שמאחורי הבניינים ולזיין לה את הצורה, אבל הוא רק חייך בסלחנות.

היה לו חם והוא התיישב על ספסל מול הים והדליק סיגריה.

הרבה אמהות צעירות מהשכונה עברו באזור הזה, דוחפות עגלת תינוק, נראות עייפות וקצת מוזנחות בדרך כלל.

אבל היו גם כמה שנראו לא רע, אדי הסתכל על אחת נחמדה שפעם למדה איתו ביסודי בכיתה המקבילה ואמרה לו "הי" סתמי כשראתה שהוא מסתכל לה על התחת.

אדי תהה איך זה יהיה עם אחת כזאת, שכבר עברה משהו בחיים, חתכים, אפידורלים, ובלאגנים של משפחה חשבונות וכל זה.

נראה לו מוזר שהם בעצם באותו הגיל.

בטח בעלה בעבודה והיא מתה לקצת פינוק, הוא הביט בה שוב, והיא שוב אמרה לו הי, ואז התינוק שלה התחיל לבכות והיא דחפה לו מוצץ, ואדי קצת התקרר, והדליק סיגריה בסיגריה והביט בים.    

ודמיין שוב שהוא רחוק מכאן בלי זיכרונות מהשכונה הזאת, רק הוא והחיים החדשים שמחכים לו אולי שם, איפוא שהוא רחוק מכאן.