הגיגיו של אפולו

הסוף הגיע.

אני שונא לעשות את זה, ולמען האמת עוברים לי בראש אלפי פתרונות חלופיים, אבל אף אחד מהם לא מושלם - אני נאלץ לסגור את הבלוג.

עקב כמה אירועים מצערים, הנסיבות מחייבות.

ידעתי שזה יגיע, באיזשהו שלב זה היה חייב להסתיים. צפיתי את זה, וקיבלתי את האפשרות שזה יקרה, לקחתי סיכונים ושילמתי עליהם.

בסופו של דבר, יש איזשהי תחושה של פיספוס. הבלוג הזה היה חלק בלתי נפרד מהחצי שנה האחרונה בחיי, הוא תרם לי המון - עזר לי להבין המון דברים, וסתם היה איזשהו תחביב לעסוק בו.

אני לא מתכנן לפרוש לגמרי מישראבלוג - בעודי כותב את הפוסט הזה כבר קיים לו בלוג חדש בו אכתוב תחת שם אחר, אנונימי שוב.

אף פעם לא כתבתי בשביל הקוראים, אף פעם לא חיפשתי פירסום, ועוד כניסה, ועוד קורא... ולמרות זאת זה החלק שהכי חבל לי.

העניין של איבוד הקוראים הקבועים שלי, שאחרי הבלוגים של רובם עקבתי בעצמי, עם חלקם החלפתי תגובות מדי פעם, ועם חלקם כל-כך הרבה יותר מזה.

זה אולי לא נשמע כמו עניין גדול, אבל יצא לי להכיר פה כמה אנשים מאוד מיוחדים, חלקם אפילו התחבבו עלי, וקצת עצוב לי לעזוב אותם.

אז במקרה ותרצו לעקוב גם בבלוג החדש (או אפילו סתם לדבר), תשאירו מייל, מסנג'ר, פייסבוק, או כל דרך אחרת ליצור קשר (או תשלחו את הפרטים/סתם הודעה למייל [email protected] ) ותקבלו ממני הודעה עם הכתובת של הבלוג החדש (סביר להניח בעוד יום-יומיים) ברגע שאסיים לסדר את הכל

ברגע שאסיים לכתוב את הפוסט הזה, כל הפוסטים האחרים יעברו לטיוטות, ורק הפוסט הזה ישאר. הבלוג ישאר פתוח סתם למקרה שארצה לקרוא את הדברים שכתבתי במועד מאוחר יותר.

התגובות יפתחו גם ל"ללא שם" למקרה שתרצו לומר שלום או לתת לי דרך ליצור איתכם קשר כדי שתוכלו לעקוב בבלוג החדש

אז, אני לא ממש טוב בפרידות. למען האמת זה אחד הדברים השנואים עלי, אני פשוט לא יודע איך להתמודד איתן ואיך להתנהג בהן

הייתה תקופה טובה, היה כיף, היה נחמד... אבל צריך להמשיך הלאה.

הייתי ארטמיס, הייתי אפולו... לרובכם הייתי אדם חסר פנים שנהניתם לקרוא אצלו מפעם לפעם (או לפחות ככה הייתי רוצה להאמין) וחלקכם גם קצת יותר.

להתראות לכם קוראיי היקרים, ושיהיה בהצלחה.