כמה רגעים לפני הלילה הלבן בבלוג נכריז על הזוכה של אתגר הכתיבה. האתגר היה מורכב, אך לדעתי קליל.

לצערי אין זוכה, שתיכן עשיתן עבודה נפלאה, זה לא בגלל שלא בא לי לפגוע במישהי אחרת, כי אני חושבת שלהפסיד לפעמים זה טוב, ככה לומדים לפעם הבאה. הסיפורים של שתיכן היו ארוכים במידה, לא משעמים ובעלי אקשן קל.

עשיתן עבודה נפלאה, תמשיכו כך ומצפה לכן הצלחה גדולה בהמשך, אני אפרסם פה את שתי הסיפורים בשביל שכולם יוכלו להבין אותי על כך שלא הצלחתי לבחור זוכה. במשימה הבאה תצתרכו לכתוב סיפור על דמות צעירה שמגלה עולם נוסף ודמיוני בחייה. אלו הפרטים היחידים שאני יכולה לתת לך, כי גם אתן צריכות להפעיל את הדמיון. בהצלחה לכן ♥

בנוסף-הבלוגרים האחרים יצביעו בסקר מי תיהיה הזוכה של המשימה הבאה שלכן.

הסיפורים. שתיהן בחרו בתמונה הזו-

ההגשה של L.A-

"הביטי, לוסינדה" אמר אבי וליטף את ראשי, ידו הצביעה אל אוהלי הטיפי שנשקפו מבעד לחלון ביתנו. "וואו" שיחררתי מפי בחיוך, המחזה היה ממש יפה. היה זה יום חם ושטוף שמש, יצאתי החוצה לטיול בערבה. מגפי הגומי השחורים שנעלתי התלכלכו מעט מהבוץ הלח, אך לא ייחסתי חשיבות לכך, אלא ליופיו של הטבע. נשאתי את מבטי אל המרחק וראיתי את מאהלי הטיפי הקטנים ששכנו שם. קרבתי אליהם בצעדים איטיים, תמיד סקרנותי שלטה בי, רציתי כל כך לדעת מי מסתתר שם. קרבתי חרש אל אוהל אחד והצצתי פנימה. נער צעיר שכב שם, מתבוסס בדם, אישה באה בימים עזרה לו לחטא את פצעיו ולהתרומם. "אתה בסדר, גרניט?" שאלה הזקנה בקול חלוש, גרניט, הנער, הנהן והתרומם. הוא התיישב על פינת האוהל, שרעד מעט והביט אל הפינה. לפתע, מבטו נקשר במבטי, הוא הבחין בי. "היי!" צעק לעברי, התחלתי לרוץ, לצלוח את הערבה ברגליי. גרניט יצא מהמאהל אחריי והתחיל להדביק את קצב ריצתי, אף שרגליו היו חבולות. לפתע, רגלי החליקה על שלולית בוץ, ונפלתי בקול חבטה על האדמה. גרניט רץ אליי, עומד מעליי. הוא צמצם את עיניו בכדי לא להסתנוור מהשמש, ושלח אליי את ידו. "אחזי בידי, אעזור לך לקום." אמר גרניט, אחזתי בידו החמה וקמתי ממקומי, בגדיי מוכתמים בבוץ החום. "אעזור לך לנקות את זה. לסבתי יש מסיר כתמים טבעי, שיוציא את הבוץ מבגדייך חיש קל." אמר גרניט, לא משתחרר מידי בעודנו הולכים. "אני גרניט. ואת?" שאל אותי והפנה את מבטו אל פניי הסמוקים. "לוסינדה. אבל אתה יכול לקרוא לי לוסי." אמרתי. "לוסינדה... שם מלבב שכזה. מדוע קראו לך כך?" שאל. "מפני שהוריי אמרו שאני האור שלהם... ולוס בספרדית זה אור." הסברתי, גרניט הקשיב בעיון כאילו הייתי מורתו. מאהלי הטיפי נראו במרחקים. "אתה אינדיאני?" שאלתי את גרניט. "כן... אני גר במאהל שלי עם אבי, סבתי ואחותי הצעירה, נבט." אמר. "החיים בערבה לא קלים. צריך לצוד בעצמך את האוכל, ולשם אבי הלך." הסביר גרניט. "ואמך?" שאלתי, הוא השפיל את ראשו ואחר כך הרים אותו, דמעה נוצצת ירדה מעינו, ירדה לאורך לחיו ונחתה על האדמה, נעלמת כליל. "אמי הלכה לעולמה..." אמר, אמרתי לו שאני מצטערת על השאלה והוא סלח לי בשמחה. כאשר הגענו אל האוהל, מצאנו את סבתו הזקנה. "שלום לך גרניט! ומי עלמת החן שאיתך?" שאלה סבתו. "זוהי לוסינדה. פגשתי אותה בחוץ, כאשר טיילה בערבה." אמר, סבתו הנהנה. "סבתא, אוכל לקבל מעט ממסיר הכתמים שהכנת בשביל לוסי? בגדיה התלכלכו מבוץ." אמר וסבתו הביאה לו בקבוקון בצבע כחלחל, בתוכו תמצית צהבהבה. הוא לפת מידה את הבקבוקון ופתח אותו, שפך מעט על ידו ושפשף את בגדיי. "בעוד כמחצית השעה, הכתמים ייעלמו כליל." אמר בחיוך. נתתי מבט חטוף בשעוני, ואמרתי לעבר גרניט וסבתו:"אני צריכה לרוץ לביתי. אבוא לכאן גם מחר. היה נעים להכירכם." אמרתי, רצה משם, צולחת את הערבה הרטובה. "היכן היית, לוסינדה?" שאל אבי כאשר הגעתי הביתה. "טיילתי בערבה, אבא." אמרתי. אמי הייתה במטבח, מכינה לנו אומלטים שמנוניים וערבים לחיך. לאחר שאכלתי במהירות את ארוחת הצהריים שלי, המורה הפרטי שלי הגיע ללמדי עוד אחד משיעוריו המעניינים. לאחר שלימדני מדעים, חשבון, מוסיקה, אמנות ואת דברי הימים, הלכתי לחדרי לנוח על מיטתי הרכה. מחשבותיי נדדו אל הערבה, אל גרניט... גרניט. ששם זה עלה בראשי 'פרפרים' החלו לרקד בבטני, הרגשתי כי אני מחבבת את אותו הילד הפשוט מן הערבה. חצי שעה של הליכה מפרידה ביננו. שלחתי מבטי אל החלון, הערבה נשקפה מבעד לה, משתרכת על שטחים עצומים. עצמתי את עיניי, ובמחשבות על ההרפתקאות שאעבור ביום המחרת, נרדמתי.

קמתי ליום חדש ושמשי. שתיתי כוס קקאו ואכלתי טוסט עם ריבת תותי שדה עליו. נעלתי את נעליי ויצאתי החוצה, רצתי את הערבה במהירות הבזק, עד שהגעתי למאהלו של גרניט. "לוסינדה!" שאג גרניט באושר כאשר ראה אותי מחוץ לאוהל. הוא רץ אליי וחיבקני בידיו השחומות. "בואי נצא לטייל בערבה. סבתא, נבט, אל תחכו לי." אמר ולקח את ידי. רצנו ברחבי הערבה, לאורך שטחה. השמש נצצה מעל גבעה גדולה של חול, גרניט לקח את ידי וליטף אותה. עלינו לגבעה זו בייחד, והתיישבנו שם, מסתכלים על השמש. "השמש קורצת לנו לשלום" אמר גרניט, "חומה מסמל את יופיו של הטבע..." אמר והביט סביבו בהשתאות. היה נראה שהוא כל כך מחובר לטבע. הוא קירב את גופו אליי, ישבנו צמודים זה לזו על גבעת החול, שולחים מבטנו אל השמש. גרניט הפנה את מבטו אליי, הפניתי את מבטי אליו גם אני, וסרקתי את פניו. הוא סרק את פניי אף הוא, מבטו נעצר על שפתיי, הוא נשך את שפתו שלו וקרב אל פניי, מנשק אותי בחום... בעודנו שם, מתנשקים בשיא האהבה שקיימת, השמש נוצצת לה במרחקים, ומאהלי הטיפי המחודדים שנראו במרחק, הזכירו לי שעליי ללכת הביתה.

ההגשה של אם אין אני לי מי לי:

נטולי החלומות

אם אי פעם תהיתם מדוע איש אינו חי במעט הבקתות הקטנות והנטושות שבאחו למרגלות ההרים, הרי התשובה לכך ברורה. שהרי, ישנם חיים במקום זה.

חוקרים רבים חקרו את המקום, ומעולם לא נמצאה שם נפש חיה.

ואומנם, האם מאמינים אנו לדברים אלה?

יודעים אנחנו כי החוקרים מקובעים הם. לדברי קסם - אין הם מאמינים.

אך בנו הילדים, רוח שובבות ותמימות שוררת, ולכל אנו מאמינים. כמעט כולנו.

אז אם אי פעם תהיתם מדוע איש אינו חי במעט הבקתות הקטנות והנטושות שבאחו למרגלות ההרים, הרי התשובה לכך ברורה. שהרי, ישנם חיים במקום זה.

~~~~

בוקר. השמש מציצה מבין ההרים הגבוהים מסביב לבקתות הנטושות שלמרגלותיהם.

חמשת הזקנים נטולי השיניים, הגרים בבקתות אלו, קמים משנתם.

"בוקר טוב.." אמר האחד, בקול צורם וקר.

"בוקר אור.." ענה אחר, בקול צורם אף יותר משל קודמו.

"יום טוב לבחוש בקדרה, אינכם חושבים?" שאל אחר, זקן שפוף, בקול צורם יותר משל קודמיו. אם הייתם שם, שומעים את הקול הזה, לא יכולתם לסבולו, עקב הצרימה הרבה.

"יום נהדר לבחוש בקדרה.. אוי.. איפה שמתי אותה?!" אמר זקן נטול שיניים רביעי.

"כאן, כאן!" קרא חמישי, אשר היה מרוחק מהאחרים, "כאן שמת את הקדרה שלך, טיפש!"

ואומנם, לבחוש בקדרה היה התחביב האהוב על חמשת הזקנים.

לבחוש בקדרה? מה זה? שואלים אתם לבטח.

חמישה זקנים מוזנחים למראה אלה אינם אלא קוסמים.

לבחוש בקדרה? זהו היה השם שהמציאו הם להכנת השיקוי שלהם, אותו הכינו בקדרה.

השיקוי למה? שואלים אתם לבטח.

שיקוי זה, אותם הכינו בעצמם, גרם לכך שרק הם יצליחו לראות את עצמם ואת חפציהם, לשמוע את קולם, להריח את ריחם ולמשש אותם.

חמשת הזקנים החליטו לבחוש בקדרה אותו בוקר. שכן, באמת היה זה יום טוב לבחוש בקדרה.

"דשא.. בד.. מרק צפרדעים.. ארס נחשים.. דם אדם.. דם מדמנו... מה חסר?" אמר אחד הקוסמים, מהורהר, וחשף פה נטול שיניים.

"שכחת תולעי משי ומשי שטוו!" קרא אחר, רוכן מעל קדרתו.

הקוסם הראשון דפק בידו על מצחו והוסיף את המצרכים לקדרה.

"שלי מוכן!" קרא שלישי, הרים את קדרתו במאמץ רב ושתה ממימי השיקוי המופלאים.

כמוהו עשו אחריו גם הארבעה הנותרים.

"הו! אני צרגיש שהכוח שלי גדל! מתחזק!" קרא רביעי, הכפוף שבחבורה, ושמט את הקדרה מידיו הקמוטות.

כעת השמש כבר שקעה מבעד להרים, והאור האדמדם שהותירה אחריה זהר. מראה מרהיב היה זה. כן, הימים שם עברו מהר.

~~~~

לילה. השמש כבר שקעה מבין ההרים הגבוהים מסביב לבקתות הנטושות שלמרגלותיהם.

חמשת הזקנים נטולי השיניים, הגרים בבקתות אלו, נכנסים לאט את תוך הבקתות.

ישנים הם. שינה נטולת חלומות.

כל הכבוד לשתיכן.