אני זוכרת בתור ילדה את ימי הזיכרון, אהבתי את ימי הזיכרון, אהבתי נורא... התחברתי ויכלתי להרגיש באוויר את הכאב שלנו כעם, אהבתי במיוחד את המעבר ליום העצמאות, הרגשתי שהוא נכון ומתאים.
כמה דברים השתנו מאז ילדותי.
היום אני יכולה להרגיש את יום הזיכרון ממקום אחר, לצערי, אבל אני רוצה לספר לכם את הסיפור מנקודה קצת אחרת, אותה נקודה של אחות שכולה, רק להתחיל לספר על אסף מכמה נקודות אחרות, ראשוניות יותר...
ב2005 אסף התגייס לצה"ל, זה ישמע נכון להגיד שהוא היה מהמורעלים, שרק ראו ירוק בעניים, ישמע יפה ומתאים, במיוחד לדמותו של אסף, נהוג לדבר בשבחו של אדם לאחר מותו, אבל זה יהיה שקר גדול.. אסף מעולם לא נהנה בצבא... אסף ידע שהוא צריך לשרת את מדינתו ולכן התגייס לצה"ל (בנוסף לכך שהיה חובה עליו לעשות זאת.) הוא היה חוזר לבית מפורק, שבוז וחסר כוחות, הוא לא היה מתלונן יותר מדי, אסף היה תמיד שתקן גדול! בליבו של אסף שררה דממה, חוסר שקט...שמלווה בשתיקה עצומה...(אסף נהרג כשנה אחרי גיוסו בשנת 2006)
מיותר לציין שאסף לא היה בחור מוצלח במיוחד, וההצלחה היותר בולטת שהייתה לו, היא הגיוס לקרבי... אסף לא נפל במלחמה, אסף לא נפל בלחימה... אסף נפל בשמירה, מפיגוע מחבלים באיזור השומרון, כשאסף נהרג, נהרגו גם כמה תושבים של השומרון שנסעו לאירוע משפחתי... אני לא בדיוק יודעת עליהם המון.
כמו שחלקכם יודעים, אבא שלי במוסד גמילה, ואמא שלי היא לא האמא אידיאלית, אחרי המוות של אסף היא נסעה לחיות בחו"ל ואני נשארתי בפנימיות. התמודדתי יום יום לבדי עם חסרונו הגדול של אסף...! חורטת בלב ועל הדף את המילים שאני עוד מסוגלת לזכור, ואת הקולות שאני עוד כמעט מסוגלת לשמוע, לפעמים, בחלומות אני מצליחה לראות את אסף, מקווה שלא אצטרך להתעורר ולהיפרד ממנו שוב,אך תמיד זה קורה.
איך אמא מסוגלת להשלים עם המוות של הבן שלה בכזאת קלות כמו שאמא שלי הצליחה? היא לא אוהבת אותו? היא לא מתגעגעת אליו? היא לא רואה אותו בשנתה? אני מסוגלת לראות את התמונות שלו בלי לבכות, אבל כשאני מתחילה לדבר עליו אני ישר יתחיל לדמוע...
אני שומעת בבסיס שלי, שמדברים על חיילים שנהרגו ואומרים עליהם המון מילים יפות, משבחים אותם ומספרים איזה גיבורים הם היו, אחי לא היה כזה, אם אחי היה גיבור, הוא כנראה היה בחיים עכשיו! אבל אחי לא כזה, קשה לי לשמוע אנשים שמדברים, מדברים ולא מבינים שזה קשה להיפרד, ולא לשוב ולהיפגש עוד..
אספי, חייל רוסי, קטן! אספושק'ה, הייתי כל כך קטנה, ולא העזתי לומר לך עד כמה אני אוהבת אותך אחי הגדול, אתה היית כמעט בן 18 כשהתגייסת ואני הייתי בת 11... "חגגתי" בת מצווה בלי אח... כי בדיוק בשנה שבה הייתי צריכה לחגוג אתה הלכת לעולמך, בנינו אספי, מעולם לא היית בעולם שלנו! כו שכבר הזכרתי.. אתה לא היית ילד שמח במיוחד, חברה שלי אמרה לי שרוסים הם לא אנשים שמחים, וזה מובן... אני רואה על חיינו, אנחנו באמת לא היינו שמחים, אבל אולי זה פשוט כי גדלתי ללא אח, אמא או אבא, רוסים הם אנשים שמחים בסך הכל, וגם אחרים כשמאבדים אח נהיים עצובים לפעמים!
עוד מעט יום הזיכרון אסף, ולא הספקתי להגיד לך שאתה עדיין חסר, הצחוק המרושע שלך וכל הניסיונות חסרי ישע להרוג אותי או לפגוע בי (כמו כל אח גדול) חסרים לי לא פחות, לחזור לבית עם שמחה, לבית עם חיים, אפילו שלא היה לפני, מאז שעזבת בכלל כבר אין! ועוד מעט יום הזיכרון, ואני עולה אל האבן, כדי לשים אבן קטנה ולהתגעגע עוד פעם קצת, ומקריאה קטע , ומשתחררת כמובן לסופשבוע, ואז מגיע הערב, ובשנה השביעית, או השמינית, אני אצטרך שוב, לנסות לאט לאט לעשות את המעבר ליום העצמאות, לנגב את הדמעות, ולזכור שבזכות אמיצים כמוכם, יש לנו מדינה לתפארת!
אני עושה את המעבר הזה בשבילך, כדי להזכיר לך שלכבודך שהשארת כאן, יש לנו מדינה.. ואתה? גם אתה עוד מעט תהפוך לשיר!
אוהבת אותך ולא מפסיקה להתגעגע לרגע אחי היקר לי מכל! לא מפסיקה להתגעגע אלייך ולעומר! חיים יקרים ואבודים שלי!
אתם הכל בשבילי, כל חיי, אבל אני כאן עדיין, ממשיכה במסע הגדול אל האושר ויודעת שבסוף אפגוש אתכם!
"אני לא מפסיק להתגעגע, חושב עלייך, מנסה ללכת בדרך שלך..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
orאור