בסוף הרחוב היו מספיק ילדים רשעים, ילדים רעים, אמא תמיד אמרה "אין דבר כזה ילד רע, אלא רק ילדים שעושים מעשים רעים" אני מכירה את המשפט הזה בעלפה עוד מהאות הראשונה כשהוא מתגלגל על הלשון של איזה מישו, בעיקר על לשונם של המבוגרים, אבל מכמונו יודעים מצויין, שכל זה סתם חרטא!
הרי אני הייתי ילדה רעה! ולא... לא רק עשיתי מעשים רעים! חשבתי מחשבות רעות...
אבל כשהייתי הולכת לסוף הרחוב, לא היה מדובר בי, אלא היו ילדים אחרים... בני 20, אבל ילדים.. תאמינו לי, אלא היו ילדים! מה שהיה הולך שם, בסוף הרחוב הזה...
הם היו אלימים, בעיקר לבנים, על בנות הם היו מרחמים, אבל לא על כולן, רק על חלק! אם היית נקלעת לאותם בני זונות, היית צריכה לעבור מהר, לא להסתכל, להגן על עצמך כל כך טוב, ככה שהם אפילו לא ישימו לב שהגעת לסוף הרחוב,
הרחוב הזה היה יפה פעם! היו בו חיים, אחי תמיד היה מסביר לי שככה זה כשגדלים בעיר, תמיד יהיו חוליגנים, אבל אלא לא היו חוליגנים... הם היו פושעים...!
לימים נעשתי אחת מהם, בהתחלה אחי הטיף לי... אח"כ הוא מת.. אז אף אחד לא ישב לי בתוך הוריד כדי להסביר לי עד כמה אני מטומטת, אבל הפושעים האלו היו המשפחה שלי, לא מעט זמן, מה לא הלך שם על אותם הספסלים, לאור היום ולאחריו.
קצה הרחוב הפך להיות המפלט, של בני הנוער המסוכנים נגיד. דווקא ברחוב שלי. סמים. בעיקר סמים. סמים אלכוהול והרבה מכות, היינו עושים את זה בשביל הכייף, היינו נהנים, ואני הרגשתי מלכה, הרגשתי מוגנת!
תמיד אומרים שאם אתה מתחבר אל האוייב הוא לא יפגע בך, אבל אני הבנתי שהכי חשוב.. להגן על המקום בו הכי קל לפגוע בך! כל הבנות שלא מוכנות להודות בזה, אצלכן זה דיי ברור מה הוא המקום הכי פגיע.. אני לא צריכה להרחיב!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
orאור