חשבתי המון איך לציין את יום הזיכרון השנה, אם לכתוב את המילים היפות ביותר שלי- כדי שכולם יבינו מי היה אסף בשבילי..או לשים פשוט את השיר שאהבת... אבל בסוף החלטתי שהכי טיבעי יהיה לכתוב לך מכתב...
אני יודעת שאתה רחוק מלקרוא..
אתה רחוק מלראות...
זו היא השנה התשיעית.
תשע שנים שלמות בהם יום הזיכרון קיבל משמעות שונה לחלוטין.
תשע שנים בהן אני רואה את הכל מהצד השני... הצד של אחות שכולה.
אומרים שהזמן מרפא את הפצעים, אומרים שהזמן מדכא את הכאב...
התמונות שבחדר כבר התחילו להתקמט
המדים המגוהצים כבר העלו אבק,
הנעליים שלך תמיד ישארו מסודרים כמו חיילים בשורה, בדיוק כמו שאהבת...
החדר שלך הופך פחות קדוש מיום ליום.
אני חיילת עכשיו האסף, אתה היית מאמין? אני גדולה ממך בשנה...
בחלומות שלי עלייך אני עדיין ילדה בת עשר... אני לא יודעת למה... אולי בגלל שהגדילה שלך נעצרה עצרתי בדמיוני גם את שלי.
יום הזיכרון כבר עוד רגע כאן, אספי..
זיכרון
קשה להאמין שכבר תשע שנים וזה כל מה שנשאר לי... לזכור.
לזכור שאהבת את המסטיק הכי חריף
לזכור שלא סבלת שוקולד תפוז
לזכור שהיית נוהג על 150 ואף אחד לא ידע
לזכור אותך מטייל יחד איתי בשכונה
לזכור אותך מסביר לי איך לכסח ילדים שמציקים לי
לזכור אותך פשוט ולא לשכוח.
עזבתי את הבית אסף...
אני יודעת שלא האמנת שזה יקרה בסוף... אתה לא זוכר אותי רזה, או עם חתכים על הידיים... הל הגיע ברגע שנעלמת...
אבל אני מספרת לך כל הזמן... אני מספרת לך שסבלתי מאמא ואבא.. הם נהיו אנשים קשים, אבל למדתי לא לשפוט אף אדם...
אני יודעת שאם היית כאן היית רוצה אחרת.. אבל אני יודעת שאם היית כאן היה אחרת בכל מקרה.
אסף לא התכוונתי להרוס את המשפחה שלנו, אבל נשארתי לבד.
אני מבקשת ממך אסף, שתסלח לי...!
אני חייבת שתסלח לי!
אני זוכרת אותך חייל, היית הכי יפה במדים... את האמת? שזה כל איך שאני זוכרת אותך..
אסף, אני רוצה להפסיק להדליק משואות, אני רוצה להפסיק להגיד יזכור, אני רוצה להפסיק לבכות על מה שלא כאן...
אסף אני רוצה להחזיר את הזמן, מצידי להיות שוב בת 10 ולשנות את הכל, שלא היית הולך לצבא, לפחות לא בשבוע הזה...
אסף, אני רוצה שתחייה עוד רגע אחד, שתראה אותי.. שתכיר אותי...
לפעמים אני תוהה לעצמי אם היית מזהה אותי ברחוב אם היית רואה אותי עכשיו?!?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
orאור