My crazy life story

זה מדהים איך כל שנה מחדש, שניה לפני יום הזיכרון אני נזכרת שיש לי בלוג.. מדפדפת במכתבים שנכתבו פה לאחי, והעיניים לא נשארות יבשות לעוד רגע..

פוסטים שנכתבו על אסף:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=780329&blogcode=13229216 

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=780329&blogcode=13210434

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=780329&blogcode=13740602&utm_source=outbrain&utm_medium=widget&utm_campaign=obclick&obref=obinsite

אז הנה... עכשיו זאת השנה העשירית...

עשור שלם שאני הולכת לטקסים, עשור שלם שאנחנו מדליקים נר ביום הזיכרון, פעמיים.

עשור שלם שאנחנו סביב האבן, עשור שלם שאני מספרת על אח שאני בקושי זוכרת כבר...

עשור שלם שזה פצע שהולך איתי כמעט לכל מקום בלי שום רצון או כוונה..

עשור שלם שאני בוכה, לסדינים לכריות לאבנים, למצבות....

עשור שלם שאני כאן, ואתה לא...!

ויעבור עוד עשור, ועוד עשור, ועוד עשור...

ואתה לא תשוב יותר!

אחי היקר,

אני מתגעגעת אלייך, גם אם לרגעים כשאני מדברת אלייך אני אומרת אחרת... חשוב לי שתדע... שאני מתגעגעת מאוד!

אני לא מבינה איך נלקח דבר כל כך יקר בכזאת קלות... נגמרו לי השאלות, נגמרו גם התהיות...

עשר שנים! הפסקתי לחפש תשובה, מה שקרה פשוט קרה וזהו, אני בטח לא אוכל לשנות את הדברים

אז נשאר לי פשוט להתגעגע!